בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יצחק דיין ואח', בבית משפט המחוזי בתל אביב, תא"ק 1795-08 , בפני כבוד הרשם חגי ברנר, ניתן ביום 09 ביוני 2011.
בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 25,000,000 ₪, וכן בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.עסקינן בתביעתו של בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") נגד מי שערבו לפרעון חובותיה של אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ (להלן: "החברה"). בנק טוען בכתב התביעה כי העמיד אשראי לחברה לשם הקמתו של מלון סאן רייז בסמוך לעיר אילת. עקב אי פרעון החוב, נקט הבנק בחודש ספטמבר 2001 בהליכים משפטיים לשם מימוש הבטוחה שהועמדה בקשר לחוב וביקש למנות כונס נכסים על נכסי החברה. ההליך המשפטי בענין זה עודנו תלוי ועומד בבית המשפט וטרם הוכרע. דידו של הבנק, חובה של החברה נכון ליום 21.7.2008, מועד הגשת התביעה הנוכחית, הינו 454,187,676 ₪, אך משיקולי אגרה, הועמד סכום התביעה נגד הערבים על סך של 25,000,000 ₪ בלבד.עוד נטען בכתב התביעה כי בחודש פברואר 1998 נחתם הסכם הבראה בין החברה ובעליה, לבין הבנק, לפיו הועמד לטובתה של החברה אשראי חדש לשם השלמת בנייתו של המלון. המלון נפתח לקהל בחודש מאי 1999. בחודש יולי 1999 עמד חוב החברה לבנק על סך של 112 מליון ₪ תוך הפרה של הסכם ההבראה שלפיו האשראי אמור היה לעמוד על סך של 16 מליון דולר בלבד.
הערבים, הם הנתבעים שבפניי, חתמו על ערבות לחובותיה של החברה בחודשים פברואר- מרץ 1998.הבנק מוסיף וטוען בכתב התביעה כי בין השנים 1999- 2001 פנו החברה ובעלי השליטה בה אל הבנק בבקשות שונות לפריסת החוב. על רקע זה התנהל משא ומתן ממושך בין הצדדים שלא הבשיל לכלל הסכמה. ביום 30.7.2001 דרש הבנק את פרעון חובה של החברה כלפיו. באותה עת עמד החוב הכולל על סך של 155,653,708 ₪. משלא נענתה הדרישה, הגיש הבנק תביעה למינוי כונס נכסים על זכויותיה של החברה. תביעה זו עודנה תלוייה ועומדת.
ביום 20.8.2001 הוגשה תביעה נגד הבנק על ידי הנתבע 1, יצחק דיין (להלן: "דיין"), שלימים אומצה על ידי החברה, ובה ביקשה החברה לקזז סכומים שונים מחובה לבנק, בטענה שהבנק גרם לחברה נזקים שונים במסגרת פרוייקט הבניה, באופן שלאחר הקיזוז הנטען, ייקבע כי חובה של החברה לבנק נכון ליום 30.9.2001 הינו 70,095,555 ₪ בלבד.ביום 24.6.2008 שלח הבנק מכתבי דרישה אל הערבים לתשלום חובה של החברה. ביום 21.7.2008 הוגשה התביעה נגד הערבים, היא התביעה שבפניי.
הנתבעים 1-4 (להלן: "הנתבעים") ביקשו לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתם, עילת התביעה נגדם קמה עוד בשנת 1998, היא השנה בה טוען הבנק כי הופר ההסכם לו ערבו, שהרי הסכם ההבראה נכרת ביום 26.2.1998, ולטענת הבנק הוא הופר בסמוך לאחר מכן. עוד טוענים הנתבעים כי כעולה מעדותה של נציגת הבנק במסגרת התשובה לבקשת הסילוק על הסף, המשא ומתן לפשרה שנוהל בין הבנק לבינם התפוצץ בחודש אפריל 2001, ומכאן שלכל המאוחר החל מרוץ ההתיישנות בחודש אפריל 2001. מכאן שעילת התביעה התיישנה בחודש אפריל 2008, ואילו התביעה הוגשה רק שלושה חודשים לאחר מכן.
הבנק כופר בטענת ההתיישנות. לדידו, מה שקובע לענין זה הוא המועד בו נשלחה דרישת פרעון אל הערבים. דרישה זו נשלחה רק ביום 24.6.2008, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בענין זה, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף, אך מאידך, יש מקום ליתן לנתבעים רשות להתגונן בטענת ההתיישנות.
טעמו של דבר הוא שלענין התיישנות תביעתו של נושה כלפי חייב, הכלל הוא שעילת התביעה נוצרת עם משלוח הדרישה לחייב. מאידך, הנושה איננו רשאי להשהות את משלוח הדרישה עד בלי די, ובכך לדחות באופן מלאכותי את תחילתו של מרוץ ההתיישנות. על כן, הכלל הוא שהדרישה צריכה להשלח תוך פרק זמן סביר מהיווצרות החוב, ואם לא באה בתוך פרק זמן סביר, יש לראותה כאילו ניתנה תוך אותו זמן סביר.
משלוח דרישה לערבים רק בחודש יוני 2008, שבע שנים לאחר שהמשא ומתן עם החברה עלה על שרטון, איננו יכול להחשב כמשלוח דרישה תוך פרק זמן סביר ויש איפוא לדחות את טענת הבנק לפיה עילת התביעה כלפי הערבים נולדה לראשונה רק בחודש יוני 2008. השאלה היא מהו המועד הסביר שבתוכו ניתן היה לצפות מן הבנק לשלוח את מכתבי הדרישה לחברה ולערבים. במסגרת שמיעת הראיות, יהיה מקום לברר מהו אותו פרק זמן סביר שעד אליו צריך היה הבנק לשלוח את מכתבי הדרישה לערבים, בשים לב לכך שהמשא ומתן בין הבנק לחברה הופסק בחודש אפריל 2001. לא ניתן להכריע בשאלה זו במסגרת בקשה לסילוק על הסף או במסגרת בקשת רשות להתגונן, שכן הדבר מצריך בירור ראייתי של ממש תוך שמיעת עדותם של המעורבים במשא ומתן מטעם הבנק, שיסבירו את שיקוליהם בענין העיכוב במשלוח מכתב הדרישה לערבים, בירור שלא ניתן לעשותו במסגרת הליך של סילוק על הסף או בקשת רשות להתגונן.
סיכומו של דבר, ניתנת לנתבעים רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה, היא הטענה לפיה התביעה נגדם התיישנה.