חובת הזהירות וחובת אימון החלה על הבנק

ת"ק 2638/09 בר סמדר נ' בנק אדנים למשכנתאות, בבית המשפט שלום בירושלים, כב' השופטת מי-דן מירית, ניתן ביום 01 לפברואר 2010.

התובעת הגישה תביעה כספית ביום 27.05.09 על סכום של 17,800 ₪. בכתב תביעתה טענה התובעת כי משכנה את דירתה בבנק וכי הגיעה לכלל הסכמה עם מנהל סניף הבנק, ביום 2.7.08, כי הריבית להלוואה העומדת כיום בשיעור של 6.3% תשונה לשיעור של 3.5%. אף שהתובעת עמדה בדרישות הבנק כאמור בהסכם, לטענתה, הפר הבנק את ההסכם ולא ביצע את מחזור המשכנתא.

עוד הוסיפה וטענה התובעת, כי נדרשה על ידי הבנק להגיש מסמכים שונים למרות שעמדה בנהלים הנדרשים והמסמכים הוגשו מספר פעמים. לטענתה, היא אף נדרשה ליתן פרטים שאינן ממין העניין על בן זוגה לחיים, אף שאת ההלוואה נטלה רק היא והדירה רשומה רק שמה.

התובעת גורסת, כי חרף בקשתה למחזור המשכנתא, וחרף פניותיה לבנק לטפל בבקשתה לשנות את תנאי המשכנתא, כל פניותיה הושבו ריקם. מכאן, תביעתה לפצותה בגין ההפסד הכספי שנגרם לה עקב כך שלא שונתה ריבית המשכנתא.   

מנגד, טען הבנק בכתב ההגנה, כי לתובעת היסטוריה של פיגורים בגין אי תשלום עבור מחזור המשכנתא, על כן בקשתה הראשונה למחזור משכנתא סורבה, וכי לאחר שהתובעת שילמה את הפיגורים ופרסה בפני מנהל הבנק את מצבה הסוציו-אקונומי, בחן מנהל הסניף את בקשתה בשנית ונתן אשור עקרוני ביום 2.7.08לביצוע המיחזור בריבית של 3.5% לעשר שנים, כמו כן, צוין באשור מיום 2.7.08, כי תוקף האישור העקרוני הינו עד ליום 14.7.08.

עוד טען הבנק, כי הדרישות שהציג מנהל הסניף לתובעת בכדי לאשר את מחזור המשכנתא לגיטימיות ונדרשות מכלל הלקוחות המבקשים לבצע מחזור משכנתא ועל כן יש לדחות את התביעה.

אין חולק כי בנקים חבים ללקוחותיהם חובת אמון. מאלה נגזרות חובות זהירות, נאמנות ותום לב. מקורן של חלק מחובות אלו הוא בדינים המיוחדים לבנקים כגון חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 וחלקן נגזרות מכח דינים אחרים כדיני החוזים, דיני הנזיקין ועוד.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונתתי את דעתי לצרופותיהם, ולאחר שהקשבתי הקשב היטב לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ועיקר טעמיי יובאו להלן.

אף אם נניח, הנחה הנוחה לבנק ואיני קובעת כי כך הוא, כי לא נפל פגם בדרישות הבנק למסמכים, וכי היה על התובעת להמציא את המסמכים בהתאם להסכם בין הצדדים הרי שהמועד למחזור ההלוואה נקבע בהסכם ליום 29.9.08. על הבנק הוטלה החובה, מכוח דני החוזים והנזיקין גם יחד, לטפל בבקשת התובעת גם אם לדעתו המסמכים הוגשו באיחור למועד האישור העקרוני, ולבדוק את הטעמים לכך. לכל הפחות היה עליו ליתן מענה לפניותיה בכתב אליו לאחר שסיימה את ההליך הארוך. ככל שינה סתירה בין המועד של האישור העקרוני למועד מתן ההלוואה הרי שיש לפרשו לטובת התובעת לאור פערי כוחות מובנים בין הבנק לבין הלקוח. משלא פעל כן - מוטלת עליו החובה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת החובה.

חובת הבנק להיות זהיר היא חובה חוזית. דיני החוזים מטילים על הבנק חובה לנהוג בזהירות ולמען האינטרס של הלקוח. בצד העילה החוזית ישנה ללקוח עילה נזיקית, שכן עליו לנקוט במידת זהירות במתן השירות ללקוח (נרקיס ומור, חובות החלות על הבנקים, כרך א', בעמ' 273-279). היחס המשפטי בין הבנק לבין הלקוח הוא מורכב ואולם, יהא אשר יהא סוג השירות הבנקאי וטיב החוזה הנכרת בין הצדדים, במרכז היחס הזה מצויה החובה לנהוג במידה גבוהה של זהירות, תום לב ואמון. מאחר והבנק הוא הקובע את תנאי השירות, מכין את הטפסים החוזיים ומבצע את מרבית הפעולות הקשורות למתן השירות, מטבע הדברים השאלות המעשיות מתעוררות בעיקר בהקשר של חובות הבנק. (ריקרדו בן אוליאל, דיני בנקאות חלק כללי, (1996) בעמ' 86).

במקרה דנא מצאתי כי הבנק אחראי כלפי התובעת ברשלנות בכך שלא נהג בזהירות ראוייה לשמירת האינטרסים של התובעת, כפי שהיה על בנק סביר לנהוג, אלא הקשה עליה, פעל בדווקנות, בדרך שהחמירה עימה במקום שניתן היה להקל בהתייחס למועד מאוחר יותר, שנקבע בחוזה הבנקאי, לפיו יכלה להגיש את המסמכים לאישור מיחזור ההלוואה במועד מאוחר ליום 14.7.08 שכן נכתב כי "תוקף הבקשה מותנה בביצוע ההלוואה עד ליום  29.9.08". בכך גרם הבנק לתובעת לנזק עקב אי אישורו את מיחזור ההלוואה.

ממכלול הטעמים שנמנו לעיל אני מורה בזאת כי הנתבע, ישלם לתובעת סכום כולל של 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.