חובת תום לב מוגברת לבנק - תביעת צד ג' בגין שיק שחזר

 

חותמת "זיכינו את חשבון המוטב", "כתחליף" לחתימת היסב של נפרע לבנק, אינה קיימת, והינה יכולה להיות טובה וקבילה, אך ורק במערכת היחסים שבין הבנק המציג את השיק לפירעון (הבנק-התובע) לבין הבנק הנמשך (הבנק של הנתבעת), והיא אינה יכולה לרפא בשום אופן,  את "הפגם הטכני" שבאי חתימת הנפרעת על השיק, לצורך הענקת מעמד או סטטוס של אוחז לבנק-הנעבר ולהקמתה של עילה שיטרית כנגד המושכת.

בית משפט השלום תל אביב-יפו, א  199384/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' יגר מרים, בפני כב' השופט שינמן יעקב, ניתן ביום 06/03/2007

 עובדות המקרה:

עניינה של תובענה זו, בשיק שהוצג לפירעון ע"י הבנק-התובע וחולל, עקב הוראת ביטול של הנתבעת-כמושכת השיק.

 בין הנתבעת לבנק לא היה כל קשר חוזי או מסחרי. "היריבות" בין הצדדים נבעה מהשיק שנמשך ע"י הנתבעת ו"התגלגל" עד שהופקד בחשבון עו"ש של אחד מלקוחות הבנק. השיק הופקד כממסר דחוי, ללא חתימת "היסב".

 הבנק, למרות הספק האם בהעדר חתימת היסב הינו "אוחז", בחר להגיש את השיק לביצוע בהוצל"פ כנגד הנתבעת בלבד – כמושכת השיק, ולא הגיש תובענה כנגד מי שהפקידה אצלו את השיק בחשבון העו"ש שלה וזאת ללא הסבר סביר.

 בעניין זה קבע בית המשפט כי לבנק מכוח היותו מוסד המשרת את כלל הציבור, חובת תום-לב מוגברת, גם כלפי מי שאינו לקוח שלו. לא יעלה על הדעת, כי הבנק בטענת "אוחז" יתבע צד ג' שאינו לקוח שלו, כאשר כלל לא ברור, אם הלקוח עצמו מצוי ביתרת חובה ואם כן, מהו גובה היתרה ואילו בטחונות אחרים יש בידו.

אמנם אין מניעה שבדין, בהתקיים התנאים המתאימים, לתבוע צד ג' שאינו בעל החשבון בעילה שיטרית, אך חובת תום הלב וההתנהלות התקינה, מחייבות שיוכח לפחות, כי הלקוח עצמו מצוי ביתרת חובה, כי הוא אינו סולבנטי וכי לא ניתן לגבות ממנו את יתרת החוב, באמצעים קלים ומתבקשים יותר, חלף פנייה לצד ג', שאין לו כל קשר ישיר לבנק.

תובענה המוגשת כנגד צד ג' שאינו לקוח של הבנק, מבלי שמוגשת תובענה כנגד הלקוח עצמו בגין אותו חוב, ללא כל הסבר המניח את הדעת, מותירה תחושה וחשש, כי הבנק משמש "כלי שרת" בידי הלקוח, כדי שזה לא יצטרך להתעמת עם טענות הקשורות לעיסקת היסוד.   

 לגופה של התובענה פנה בית המשפט, בשלב הראשון, לבחון את השאלה האם הבנק הינו "אוחז" בשיק?

 בעניין זה קבע בית המשפט כי כדי שהבנק ייחשב לאוחז, ההעברה אליו מהנפרעת הייתה צריכה להיעשות באמצעות היסב.

 לעניין הצורך בחתימת היסב לצורך סיחורו לבנק הפנה בית המשפט לספרו של הפרופ' לרנר "דיני שטרות" שם נאמר:

 "סיחורו של שטר לפקודה, נעשה באמצעות מסירת השטר לנעבר בצירוף חתימת היסב. העברת שטר מהנפרע לאחר ללא חתימת היסב, מקנה לנעבר זכות שיטרית כלפי המושך, אך הנעבר אינו אוחז בשטר, ולכן גם אינו יכול להיות אוחז כשורה."

 

בית המשפט דחה טענת הבנק לפיה הינו אוחז בעד ערך גם מכוחו של הסכם שיעבוד הקובע, בין היתר כי הבנק יכול בכל עת להסב בשמה ובמקומה של הנפרעת, לפקודת הבנק, כל שטר מהשטרות הנמצא או שימצא בידי הבנק, ולכן אין כלל צורך בחתימת היסב.

 

בית המשפט קבע כי הסכם השיעבוד, או ליתר דיוק הסעיף אליו הפנה הבנק, הוא סעיף שליחות. אולם השליחות, אינה מקנה לשלוח יותר מזכויותיו או חובותיו של השולח עצמו.

הבנק מעולם לא מימש את זכותו לכאורה, ככל שזו קיימת, ולא חתם על השיק חתימת היסב למרות שהיה יכול לעשות כן לגרסתו. חתימת הבנק לצורך הסבה, היא אותה חתימה הנדרשת, לצורך חיובו המשפטי של הבנק בכל מסמך משפטי אחר, וכשם שלא ניתן להפיק שיק בנקאי הנושא חותמת "זיכינו" במקום חתימת שני מורשי חתימה, כך גם לא ניתן להסב באותה דרך, שטר בשם הנפרעת, באופן היוצר חבות שיטרית חדשה.

 בית המשפט הוסיף וקבע כי החותמת "זיכינו את חשבון המוטב", "כתחליף" לחתימת היסב של נפרע לבנק, אינה קיימת, והינה יכולה להיות טובה וקבילה, אך ורק במערכת היחסים שבין הבנק המציג את השיק לפירעון (הבנק-התובע) לבין הבנק הנמשך (הבנק של הנתבעת), והיא אינה יכולה לרפא בשום אופן,  את "הפגם הטכני" שבאי חתימת הנפרעת על השיק, לצורך הענקת מעמד או סטטוס של אוחז לבנק-הנעבר ולהקמתה של עילה שיטרית כנגד הנתבעת-המושכת.

 בשלב השני, פנה בית המשפט לבחון האם הבנק הינו בעלים שאינו אוחז? היינו האם לבנק זכות, מכוח רכישת קניין בשטר, באופן שמעמיד אותו בנעלי הנפרעת ומבסס את מעמדו כתובע מכוח השטר.

 בנסיבות פסה"ד קבע בית המשפט כי אין המדובר ברכישת בעלות בשטר, ואף לא הייתה לצדדים כוונה כאמור, שכן אמנם חשבון העו"ש של הנפרעת זוכה, אך בצד הזיכוי, יומיים מאוחר יותר, לאחר חילול השיק, הוא חויב.

בית המשפט פסק כי כאשר המדובר במחזיק שיק כבמיטלטל, ולא באוחז בעילה שיטרית, אנו מצויים בגדר דיני החוזים הכלליים, לפיהם זיכוי חשבון העו"ש אינו נחשב לתמורה ומכאן, שרכישת הבעלות בשטר, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם זיכוי ולאחר מכן חיוב חשבונה של הנפרעת בסכום השטר - שבא כתוצאה מחילול השטר.

 לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט את טענת הבנק לפיה הבנק הינו מחזיק בפועל בשיק על-פי דיני הקניין, מכוח הסכם השיעבוד.

בעניין זה הוסיף בית המשפט וקבע כי בנסיבות פסה"ד, לא ניתן לדעת, האם קמו התנאים למימוש המשכון ו/או אם אכן מומש כדין.

                                                                                

אשר על כן, קבע בית המשפט כי אין די בהצגת הסכם השעבוד, ויש צורך להוכיח, כי נתמלאו התנאים המתאימים למימוש השעבוד ולהפיכת הבנק לבעל זכויות קניין בשיק.  כך למשל אם פרעה הנפרעת את מלוא חובה לבנק, אין עוד שיעבוד ואין לבנק כל מעמד בנוגע לשטר.

 בסיכום פסה"ד יצא בית המשפט כנגד התנהגותה הרשלנית של הנתבעת. בית המשפט קבע כי לו הייתה הנתבעת דואגת, להגביל את סחרותו של השטר, לא הייתה התביעה מגיעה לפתחו של ביהמ"ש. בית המשפט לא מצא די במידת רשלנותה של הנתבעת כדי לזכות את התובעת, אך היה בכך כדי להשפיע על פסיקת ההוצאות.

 

---

                    

       

בתי המשפט

 

 פסק דין

 רקע

עניינה של תובענה זו, בשיק שמספרו 2510827, ע"ס 43,000 ₪, זמן פירעון 12.10.01 (להלן: "השיק" או "השטר"), שהוצג לפירעון ע"י הבנק-התובע וחולל, עקב הוראת ביטול של הנתבעת-כמושכת השיק.

לנתבעת ולבנק-התובע אין כל קשר חוזי או מסחרי והנתבעת בלאו הכי, אינה בעלת חשבון או לקוחה של הבנק.

"היריבות" בין התובע לבין הנתבעת, נובעת מהשיק שנמשך ע"י הנתבעת ו"התגלגל" דרך שתי "ידיים" נוספות, עד שהופקד בחשבון עו"ש של אחד מלקוחות הבנק. 

 השיק התגלגל והגיע לידי הבנק-התובע באופן הבא:

הנתבעת משכה את השיק מחשבונה בבנק המזרחי המאוחד - סניף גבעתיים, ומסרה אותו לחברתה - הגב' לילי פרי (להלן: "הגב' פרי"), כאשר רק חתימתה מתנוססת עליו (ללא פירוט הסכום, זמן הפירעון וללא שם המוטב), על-מנת שהגב' פרי תעשה בו שימוש, לצרכי עסק שניהלה, בתחום התכשיטנות.

 הגב' פרי, מילאה את פרטי השיק, את סכומו (43,000 ₪), את זמן הפירעון (12.10.01) וכתבה, כי השיק ניתן לפקודת חברת הדר פורן געתון (להלן: "פורן").

השיק נמסר לפקודת פורן, במסגרת עסקה בין גב' פרי לפורן (להלן: "עסקת היסוד").

כך הפכה פורן לנפרעת בשיק.

השיק הופקד ע"י פורן-הנפרעת, כממסר דחוי, ביום 20.07.01, בחשבון העו"ש שלה בסניף תל מונד של הבנק-התובע, מבלי שחתמה בחלקו האחורי, חתימת היסב.

הבנק-התובע, הטביע חותמת "זיכינו חשבון מס' _____" על גב השיק, מבלי לציין את מספר החשבון שזוכה וללא חתימה של מי מנציגי הבנק (להלן: "חותמת זיכינו"), ובמועד הפירעון (ביום 12.10.01), הציג את השיק לפירעון לבנק הנמשך.

השיק חולל כאמור מסיבת נ.ה.ב. (ניתנה הוראת ביטול).

 הבנק-התובע, למרות שהיה ספק אם בהעדר חתימת היסב הינו "אוחז", בחר להגיש את השיק לביצוע בהוצל"פ כנגד הנתבעת בלבד – כמושכת השיק, ולא הגיש תובענה כנגד פורן – כמי שהפקידה אצלו את השיק בחשבון העו"ש שלה.

כפי שיפורט בהמשך בהרחבה, לא ברור מדוע בחר הבנק שלא לתבוע את הלקוחה-פורן, שנותרה חייבת לו כספים לכאורה, אם בכלל, והאם בכוונתו לעשות כן בעתיד.

לא הוצגו בפניי נתונים חשובים כגון, מהי יתרת החוב של פורן, אלו בטוחות אחרות קיימות בידי הבנק כנגד חובה של פורן, אלו בטוחות מומשו, האם בידי הבנק ערבות אישית של בעלי המניות וכד'.

כשנשאל מנהל סניף הבנק, בעת חקירתו בביהמ"ש (בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת גרוסמן), מדוע לא הוגשה תובענה כנגד פורן, השיב כי: "הדברים מתבצעים אצלנו בצורה ישירה, שבאותה עת תובעים את כל הצדדים, אנו מנסים לגבות מהדר פורן  בדרכים אחרות, ולא בתביעה. החשבון בחריגה, הוא פרע חלק מהחוב". יתר על כן, אותו מנהל אישר, כי חלק מהחוב  של הלקוח אכן שולם, ולא ברור איזה חלק ממנו נזקף על חשבון השיק אם בכלל.

זו תשובה שניתן להגדירה בלשון המעטה כתמוהה, שכן היא מותירה את "הנסתר רב על הנגלה". לבנק-התובע, מכוח היותו מוסד המשרת את כלל הציבור, חובת תום-לב מוגברת, גם כלפי מי שאינו לקוח שלו. לא יעלה על הדעת, כי הבנק בטענת "אוחז" יתבע צד ג' שאינו לקוח שלו, כאשר כלל לא ברור, אם הלקוח עצמו מצוי ביתרת חובה ואם כן, מהו גובה היתרה ואילו בטחונות אחרים יש בידו.

אמנם אין מניעה שבדין, בהתקיים התנאים המתאימים, לתבוע צד ג' שאינו בעל החשבון בעילה שיטרית, אך חובת תום הלב וההתנהלות התקינה, מחייבות שיוכח לפחות, כי הלקוח עצמו מצוי ביתרת חובה, כי הוא אינו סולבנטי וכי לא ניתן לגבות ממנו את יתרת החוב, באמצעים קלים ומתבקשים יותר, חלף פנייה לצד ג', שאין לו כל קשר ישיר לבנק.

תובענה המוגשת כנגד צד ג' שאינו לקוח של הבנק, מבלי שמוגשת תובענה כנגד הלקוח עצמו בגין אותו חוב, ללא כל הסבר המניח את הדעת, מותירה תחושה וחשש, כי הבנק משמש "כלי שרת" בידי הלקוח, כדי שזה לא יצטרך להתעמת עם טענות הקשורות לעיסקת היסוד.   

 גרסת  הנתבעת

הנתבעת התנגדה לביצוע השטר.

טענתה של הנתבעת, בתצהיר אשר תמך בהתנגדות, כי השיק היה מיועד לצורך מימון עסקה - היא עסקת היסוד,  בין חברה  בשם "STC" לבין פורן. מהות עסקה זו הייתה, לייצר תכשיטים לפי הזמנה וכן בטוחה לעסקת קונסיגנציה. מי שניהל את המו"מ ואת ההתקשרות בעסקה אשר במסגרתה נמסר השיק, היא הגב' פרי.

לפי שנמסר לנתבעת ע"י הגב' פרי, השיק הוצג לפירעון, בניגוד למוסכם עם מנהל פורן, מבלי שהתקבלה תמורתו תמורה (להלן: "טענת ההגנה").

בשלב מאוחר יותר, בנוסף על תצהירה של הנתבעת, הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הגב' פרי, אשר פירטה את מהות העסקה, בין החברה "STC" לבין פורן-הנפרעת בשיק וחזרה על טענת ההגנה.

 הדיון בבקשה לרשות להגן, התקיים ביום 14.07.03, בפני כבוד הרשמת ורד. המבקשת-הנתבעת בתובענה דנא, נחקרה בלבד, והצדדים הגיעו להסכמה דיונית, כי תינתן רשות להגן, בכפוף להפקדת ערובה ע"ס של 17,000 ₪.

הערובה הופקדה וכך נפתח הפתח לדיון, תחילה בפני כבוד השופטת גרוסמן ולאחריה בפניי.

 

הנתבעת חזרה על גרסתה, כפי שהופיעה בתצהיר ההתנגדות, ועמדה על כך, שבעסקת היסוד - לא הייתה תמורה ולכן עומדת לה טענת הגנה.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי הבנק-התובע אינו אוחז כשורה בשיק. לטענתה, חסרה חתימת היסב על גבי השיק. במקומה מופיעה חותמת "זיכינו" של הבנק-התובע, אך ללא פרטי החשבון שזוכה וללא תאריך. הנתבעת סבורה אפוא, כי עקב העדר הסבה נאותה, הבנק בכלל אינו אוחז. 

גרסת הבנק-התובע

גרסתו של התובע הובאה בתצהירי עדות ראשית של מר דני לזר ושל הגב' שולי ששון, מנהלי סניף תל מונד של הבנק-התובע (להלן: "מר לזר" ו- "הגב' ששון"). עפ"י גרסה זו, עומד הבנק-התובע על פירעון מלוא סכום השטר, מכוח היותו אוחז כשורה אשר נתן תמורה בעד השטר ונטלו בתום לב, זמן רב בטרם עבר זמנו. לפיכך, עסקת היסוד הנ"ל אינה רלוונטית לבנק-התובע, שכן אוחז כשורה חסין בפני כל טענת הגנה שיש למושכת השיק-הנתבעת.

כל טענה שיש לגב' פרי כנגד הנפרעת-פורן, בגין עסקת היסוד, מקומה להתברר שלא במסגרת תובענה זו של הבנק כנגד הנתבעת.

 עוד לטענת הבנק-התובע, קיימת לו בשיק, זכות עיכבון (ר' נספח ג' לתצהיר הגב' ששון) וכן זכות שעבוד (לפי "תעודה לרישום שעבוד או משכנתא" - נספח ה' לתצהיר הגב' ששון).

הבנק הינו אוחז בעד ערך, גם מכוחה של זכות העיכבון כאמור ועוד הוא אוחז בעד ערך שכן השיק נמסר לו ע"י פורן שהייתה גם היא אוחזת בעד ערך, הופך הבנק גם הוא לאוחז בעד ערך, הכול בהתאם להוראות פקודת השטרות.

 פסק הדין שבוטל 

כאמור, התובענה דנא התבררה תחילה בפני כב' השופטת גרוסמן, וכבר בישיבה הראשונה בפניה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה התיק יוכרע לאחר חקירה קצרה של הנתבעת ושל עד התובע – מר לזר, ולאחר הגשת סיכומים (ר' פרוט' דיון מיום 23.01.03).

ביום 23.01.03, נתנה השופטת פסק"ד, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984  (להלן: "פסה"ד").

 הנתבעת שחויבה עפ"י פסה"ד, הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי, בין היתר בטענה שמעולם לא הייתה הסכמה לפסק"ד לפי סעיף 79א' הנ"ל.

ביהמ"ש המחוזי (כבוד השופטים גרסטל, פוגלמן ושילה) נתן פסק-דין בערעור ביום 23.02.05, לפיו אושרה הסכמת הצדדים, שקיבלו את הצעת ביהמ"ש, כי "יבוטל פסה"ד שניתן מכוח סעיף 79א', הצדדים יחזרו לביהמ"ש קמא לצורך קיום דיון בתביעה מלכתחילה. כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו, לרבות הזכות להגיש ראיות ו/או להביא עדים".

(הקו התחתי אינו במקור והוא נועד להדגשה בלבד – י.ש.).

יובהר ויודגש, ביטול פסה"ד משמעו, כי כל קביעה והכרעה שנעשתה בו -אינה מחייבת (הערה זאת מצוינת בעיקר לאור טענת ב"כ התובע, שחזרה ונשנתה לאורך כל סיכומיו וגם בסיכומי התשובה שהגיש, כי פסה"ד על קביעותיו מחייבים אותי בהכרעתי כאן).

משבוטל פסה"ד, הוחזר התיק לבימ"ש זה ובנסיבות העניין, הועבר התיק לדיון בפניי.

התיק נקבע לדיון הוכחות בפניי, ובאותו מועד שלחו הצדדים הודעה לביהמ"ש, כי הגיעו להסדר דיוני, לפיו הם מוותרים על שמיעת העדים. לפיכך הוחלט, כי כל צד יגיש סיכומיו ובהתאם יינתן פסק-דין על ידי.

הצדדים לא עמדו במועדים שנקצבו לצורך הגשת סיכומיהם (ר' החלטתי בעניין זה מיום 04.10.06), אך לפנים משורת הדין, הארכתי את המועד להגשתם, ומכאן פסק דיני.

 דיון

מקרה לנו בבנק-תובע המעוניין להיפרע ממושכת השיק-הנתבעת, שיתכן ועומדת לה טענת הגנה ויתכן שלא, אך התובע בחר להתעלם משאלה זו והיא אינה עומדת במרכזו של דיון זה, היות ולטענתו הינו אוחז כשורה או אוחז בעד ערך, ולכן הוא מתגבר על כל טענות הגנה שיש למושכת, הקשורה לעסקת היסוד.

חלקן של הדרישות לעניין אחיזה כשורה אכן מתקיימים בענייננו. הבנק מחזיק בידיו שיק שלם, תקין על-פי מראהו, והחזיקו עוד לפני שעבר מועד פירעונו. כמו כן, הבנק לא היה מודע לפרטיה של עסקת היסוד בזמן שהופקד השיק, ועל כן הוא נחשב תם לב. הבעיה העיקרית המתעוררת בהקשר הבנקאי, במקרה דנא, היא שאלת הערך, האם נתן הבנק ערך בעד השטר?

אך לכל האמור, קודמת בחינה אחת חשובה והיא - האם בכלל הבנק "אוחז" בשיק? שהרי אם התשובה לכך שלילית, יש בה כדי ליתר את הצורך בבחינת שאלת הערך האמורה לעיל.

מילים אחרות, טרם אגש לבחון האם בפנינו "אחיזה כשורה" אבחן האם קיימת בכלל "אחיזה", כי מה לי "אחיזה כשורה" ומה לי "אחיזה בעד ערך" ללא "אחיזה" בכלל?

 אחיזה בשיק

סעיף 1 לפקודה – סעיף ההגדרות – מגדיר "אוחז – מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר...".

בטרם הפקידה את השיק בחשבונה שבבנק, אחזה פורן בשיק, מכוח היותה הנפרעת. כדי שהבנק ייחשב לאוחז, ההעברה אליו מהנפרעת-פורן, הייתה צריכה להיעשות באמצעות היסב (שכן בשלב הזה כבר לא היה השיק שיק למוכ"ז, אלא שיק לפקודה).

סעיף 31 לפקודה קובע, כי הסב בר תוקף, הינו היסב הכתוב על השטר גופו וחתום ע"י המסב. ובמקרה שבפניי, פורן-הנפרעת לא חתמה על גב השטר, ומכאן שבהתאם לסעיף 31 לפקודה, אין המדובר בהיסב בר תוקף.

על החובה בחתימת היסב לצורך סיחורו של השיק לבנק, עמד פרופ' לרנר בספרו, דיני השטרות, בעמ' 81:

"הצורך בחתימת היסב: סיחורו של שטר לפקודה, נעשה באמצעות מסירת השטר לנעבר בצירוף חתימת היסב. העברת שטר מהנפרע לאחר ללא חתימת היסב, מקנה לנעבר זכות שיטרית כלפי המושך, אך הנעבר אינו אוחז בשטר, ולכן גם אינו יכול להיות אוחז כשורה. הדין מבחין אפוא בין שני סוגים של נעבר בתום לב ובתמורה, על בסיס טכני לכאורה, קיום חתימה או העדרה, וקובע מערכת דינים שונה לכל אחד מהמקרים. אם ההעברה לוותה בחתימתו של המעביר על השטר, מצבו של הנעבר טוב יותר מאשר בהעברה ללא חתימת היסב, למרות הזהות בין העסקאות".

(הקו התחתי אינו במקור ונועד להדגשה בלבד – י.ש.).

 אלא שהבנק טוען, כי למרות האמור לעיל, אין צורך במקרה דנן בחתימת היסב, תוך שהוא מפנה להסכם שיעבוד קבוע ושוטף, עליו חתמה פורן, ביום 15.04.01, הקובע:  "שיעבוד קבוע ראשון בדרגה על כל השטרות שהחברה (פורן-י.ש.) מסרה או תמסור לבנק (התובע-י.ש.) לבטחון או לגביה או לשמירה ושעבוד שוטף ראשון בדרגה על כל השטרות שלחברה יש או תהיה זכות בהם, או לגביהם, בין כנפרעת, מוטבת, נסבה או אחרת..." (ר' נספח ה' לתצהיר הגב' ששון) (להלן ולעיל: "הסכם השיעבוד").

לטענת הבנק,  עפ"י סעיף 6ב'(3) להסכם השעבוד, אין כל צורך בחתימת היסב ע"י פורן, היות והבנק יכול  "בכל עת... להסב בשמה ובמקומה של החברה לפקודת הבנק, כל שטר מהשטרות הנמצא או שימצא בידי הבנק".

בכך, מוסיף וטוען הבנק, הפך הבנק שלוח של החברה-פורן, לגבי כל שיק הנמצא בידיו. וכך עשה הבנק לגבי השיק נשוא המחלוקת בתיק זה, כאשר שם את חותמת "זיכינו", על גב השיק.

 מכאן המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים בעניין האחיזה והיא, האם חותמת "זיכינו" שהטביע הבנק על גב השיק, ללא חתימת נציג הבנק וללא ציון פרטי החשבון שזוכה, כמוה כחתימת היסב שהייתה אמורה הנפרעת-פורן לחתום על גב השיק?

 ראשית כלל לא ברור אם השיק לא נמסר לבנק "לגביה או לשמירה", ואז ספק אם הבנק ייחשב  "כנפרעת, מוטבת, נסבה..." והאם סעיף השעבוד חל לגבי שיק שכזה, אך אפילו תאמר כי התשובה הינה חיובית והשיק משועבד לבנק, הרי שהסעיף עליו מדובר בהסכם השעבוד, אינו אלא סעיף שליחות. סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה- 1965 קובע כי שלוחו של אדם כמותו. 

ואולם השליחות, אינה מקנה לשלוח יותר מזכויותיו או חובותיו של השולח עצמו.

הבנק מעולם לא מימש את זכותו לכאורה, ככל שזו קיימת, ולא חתם על השיק חתימת היסב למרות שהיה יכול לעשות כן לגרסתו. חתימת הבנק לצורך הסבה, היא אותה חתימה הנדרשת, לצורך חיובו המשפטי של הבנק בכל מסמך משפטי אחר, וכשם שלא ניתן להפיק שיק בנקאי הנושא חותמת "זיכינו" במקום חתימת שני מורשי חתימה, כך גם לא ניתן להסב באותה דרך, שטר בשם הנפרעת, באופן היוצר חבות שיטרית חדשה.

 כאן המקום להפנות שוב לדבריו המלומדים של פרופ' לרנר, שם, בעמ' 238, הוא עומד על משמעותו של ההיסב והדרישה המהותית לקיומו:

"כדי שפלוני שאינו הנפרע יהא 'אוחז' של שטר לפקודה, על השטר להגיע אליו באמצעות שרשרת היסבים שנעשתה כדין. העברת שטר לפקודה מנפרע או נסב לאחר, ללא חתימת היסב, פוגעת באחיזתו של מקבל המסמך. כך למשל, אם שיק נמשך לפקודת חברה פלונית, והוסב באמצעות הטבעת חותמתה של החברה וחתימתו של מנהל אחד, במקום שתי חתימות הנדרשות על ידי תקנון החברה, מקבל השטר אינו נסב ולכן אינו אוחז בשטר".

(הקו התחתי אינו במקור – י.ש.).

בת"א 7468/97 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר זילברמן אורי ואח' (פורסם בנבו), מדגיש ביהמ"ש את פירושו היחידי של חותמת "זיכינו" – היותה הודעה לבנק הנמשך ותו לא, כי חשבון המוטב, הוא ולא אחר, זוכה:

"הטבעת החותמת ע"י הבנק 'זיכינו חשבון המוטב' על השטר פירושה היחידי הינו אותו פירוש ראשון שנתן מר להב לחותמת – היותה הודעה לבנק הנמשך כי חשבון המוטב, הוא ולא אחר, זוכה!"

 

סיכומו של דבר, החותמת "זיכינו את חשבון המוטב", "כתחליף" לחתימת היסב של נפרע לבנק, אינה קיימת, והינה יכולה להיות טובה וקבילה, אך ורק במערכת היחסים שבין הבנק המציג את השיק לפירעון (הבנק-התובע במקרה שלנו) לבין הבנק הנמשך (הבנק של הנתבעת-מושכת השיק), והיא אינה יכולה לרפא בשום אופן,  את "הפגם הטכני" שבאי חתימת הנפרעת על השיק, לצורך הענקת מעמד או סטטוס של אוחז לבנק-הנעבר ולהקמתה של עילה שיטרית כנגד הנתבעת-המושכת.

יש להוסיף ולציין, כי מלבד העדרה של חתימה כלשהי מטעם הבנק על גבי השיק מכוח הרשאה לכאורה, לא צוין בחותמת "זיכינו" שהוספה לשיק, מיהו אותו המוטב או מספר חשבון המוטב, במקום המיועד לכך, ובכך יש לחזק את מסקנותיי האמורות.

 

בעלים שאינו אוחז

בע"א 537/89 רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ' .FASHOIN INC, פ"ד מו(4), 573, בעמ' 577, קבע כב' הנשיא דאז א. ברק כי "הדין מכיר במצבים רבים, בהם מי שאינו אוחז הוא בעל זכות על פי שטר".

במקרה שבפניי, טוען הבנק-התובע, כי הינו מחזיק בפועל בשיק על-פי דיני הקניין, מכוח הסכם השיעבוד.

הפקודה מתייחסת בפירוט יחסי, למקרה של מכירת שטר לפקודה ללא חתימת היסב. סעיף 30(ד) לפקודה, קובע כי מכירה זו "נותנת לנעבר אותה זכות קניין בשטר שהייתה לו למעביר, ובנוסף על כך רוכש הנעבר את הזכות לקבל את היסבו של המעביר".

מכאן שיש לברר, האם לבנק זכות, מכוח רכישת קניין בשטר, כטענתו, באופן שמעמיד אותו בנעלי פורן-הנפרעת ומבסס את מעמדו כתובע מכוח השטר.

 

מסכים אני עם הנתבעת, כי אין הדבר מובן מאליו כלל ועיקר, וכי יש לבדוק ולבחון, האם רכש הבנק את הבעלות בשטר כמטלטל, באופן המאפשר לו להיכנס כאמור בנעליה של פורן-הנפרעת ולתבוע את הנתבעת מכוח החזקתו בשיק.

הראיות המונחות בפניי מלמדות על כך, שאין המדובר ברכישת בעלות בשטר, ואף לא הייתה לצדדים כוונה כאמור, שכן חשבון העו"ש של פורן, אמנם זוכה, אך בצד הזיכוי, יומיים מאוחר יותר, לאחר חילול השיק, הוא חויב.

כאשר המדובר במחזיק שיק כבמיטלטל ולא באוחז בעילה שיטרית, מצויים אנו בגדר דיני החוזים הכלליים, לפיהם זיכוי חשבון העו"ש אינו נחשב לתמורה (להבדיל כאמור וכמפורט לעיל מדיני שטרות – שם זיכוי חשבון נחשב כערך במקרים מסוימים), ומכאן, שרכישת הבעלות בשטר, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם זיכוי ולאחר מכן חיוב חשבונה של פורן, בסכום השטר.

אין בידי גם לקבל טענת הבנק-התובע, לפיה כנגד הפקדת השיק, העניק הבנק לפורן אשראי כספי, אשר משמעותו מתן אפשרות לפורן, להיות בחובה בחשבון העו"ש, במסגרת אשראי שניתן לה, ואי העברתה לסטטוס אשראי בפיגור, מה שהתבטא בסופו של יום בהפחתת הריבית, שמשמעותו מתן תמורה כנגד השיק. טענה זו לא הוכחה לי במסמכים או בכל דרך אחרת, נטענה מבלי שהתבססה על אסמכתאות שיהא בהן לתמוך בה, לכן היא נדחית.

 

מעבר לאמור, על-פי חומר הראיות, לא ניתן לדעת, האם קמו התנאים למימוש המשכון ו/או אם אכן מומש כדין.

כאמור לעיל, עפ"י העובדות העולות מחומר הראיות המונח בפניי, לא הפכה חב' פורן לחדלת פירעון והבנק לא תבע את פורן בגין חוב כספי כלשהו ועפ"י תשובת מנהל הבנק – מר לזר – פורן כבר פרעה חלק מהחוב (ר' פרוט' דיון מיום 23.01.03 בעמ' 4 שורות 1-5).

במצב דברים זה, נשאלת השאלה, איזה חלק פרעה פורן?

האם את החוב כולו או את חלקו הגדול?

ואיזה בטוחות מימש הבנק?

האם נותרה פורן חייבת כספים לבנק ?

שאלות אלה ואחרות, נותרו פתוחות וללא מענה, וצודק ב"כ הנתבעת באומרו, כי מה שהיה נכון בשלב הדיונים הראשון מול כב' הש' גרוסמן (כלומר ביום 23.01.03 בו נתן מר לזר את תשובתו הנ"ל), לפני ארבע שנים ויותר, עשוי להיות נכון עוד יותר היום.

הנה כי כן, אין די בהצגת הסכם השעבוד, ויש צורך להוכיח, כי נתמלאו התנאים המתאימים למימוש השעבוד ולהפיכת הבנק לבעל זכויות קניין בשיק.  ואם פרעה פורן למשל את מלוא חובה לבנק, אין עוד שיעבוד ואין לבנק כל מעמד בנוגע לשטר.

 

הבנק ויתר על ניהול ההוכחות בסיבוב השני כשהתיק הועבר לטיפולי, וממילא לא חשף נתונים הכרחיים, שמאפשרים לביהמ"ש לקבוע את מעמדו של הבנק ביחס לשטר דנן, ולכן דין התביעה להידחות, בשל כישלון התובע להוכיח זכותו הקניינית בשטר.

על אלה יש להוסיף את העובדה, שתצהיר מטעם הנפרעת-פורן, היכול לשפוך אור על נסיבות הגעת השיק לידי הבנק ועל כוונת הצדדים, כמו גם הסדרים שבינה לבין הבנק ושאלת קיומו של חוב, לרבות מצבו העדכני של החוב וכיו"ב – לא הוגש.

 סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

יחד עם זאת אני סבור, כי לו הייתה הנתבעת דואגת, להגביל את סחרותו של השטר, התביעה דנא לא הייתה מגיעה לפתחו של ביהמ"ש. התנהלות זו הינה רשלנית והיה בה כדי לחשוף את הנתבעת לתביעה ע"י הבנק, כפי שאכן קרה. אמנם אין ברשלנות זו, כדי לזכות את התובע בתביעה, וזאת לאור כל  הנימוקים האמורים בפסק דיני זה, אך יחד עם זאת, יש בכך להשפיע על הכרעתי לעניין פסיקת ההוצאות.

חומרת רשלנותה של הנתבעת מתחדדת ומקבלת משנה תוקף, נוכח מסירתה את השיק כאשר  חתימתה בלבד מתנוססת עליו (כלומר מבלי לקבוע את סכומו, את זמן פירעונו של השיק ואת מוטבו), לחברתה הגב' פרי, בין אם כ"שיק טובה" ובין אם כשיק למוכ"ז. מצב דברים זה דומה למסירת שיק דחוי בגין תמורה שטרם ניתנה (כפי שאכן קרה בהעברת השיק ע"י הגב' פרי לפקודת חב' פורן), ורצוי היה במקרה כזה, להגביל את סחרותו של השטר, ובכך למנוע את האפשרות להעבירו לצד שלישי (הבנק-התובע-הנעבר, במקרה שלנו).

 

לכן אני קובע, כי על אף שהתביעה נדחית, התובע לא יחויב בהוצאות – וכל צד יישא בהוצאותיו.

  

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום ט"ז באדר, תשס"ז (6 במרץ 2007) בהעדר הצדדים.

 

                                                                               

 

קלדנית: איריס.ס.