הבנק אינו יכול להסתפק בזיהוי רכב באמצעות לוחית הרישוי בלבד

ת"א (תל-אביב-יפו) 60467/04 דומיקאר בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ  בבית-משפט השלום בת"א ניתן בפני כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי (10.12.2006)

התובעת, חברה שעיסוקה בהשכרת כלי רכב. התובעת הייתה רשומה כבעליו של רכב,  החל מיום עלייתו של הרכב על הכביש ועד למועד בו הועברה הבעלות ברכב ברישומי משרד הרישוי על שמה של הנתבעת 3 (להלן: ויקטוריה). התובעת השכירה את הרכב לתקופה של 36 חודשים. יום לאחר העברת הבעלות ברכב על שמה של ויקטוריה, העמיד לרשותה הנתבע 1 (להלן : "הבנק") הלוואה, אשר הובטחה באמצעות רישום משכון על הרכב, שנרשם אצל רשם המשכונות.

ויקטוריה לא עמדה בתשלומי ההלוואה, ולפיכך פתח נגדה הבנק תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון על הרכב. במסגרת תיק ההוצאה לפועל, מונה הנתבע 2 ככונס הנכסים והוסמך לתפוס את החזקה ברכב.

בהמשך, תפס הנתבע 2 את החזקה ברכב, לאחר שזה היה בחזקתו של עובד מטעם השוכר. השוכר הודיע לתובעת על תפיסת הרכב ובעקבות כך גילתה התובעת, כי הבעלות ברכב הועברה ברישומי משרד הרישוי משמה לשמה של ויקטוריה.

התובעת טוענת, כי מעולם לא מכרה או העבירה את הבעלות ברכב לוויקטוריה או לכל גורם אחר. לדבריה, רישום הבעלות ברכב על שמה של ויקטוריה במשרד הרישוי נעשה במרמה, תוך זיוף מסמכים שאפשרו זאת.

התובעת טענה, כי ויקטוריה לא הייתה יכולה להציג את הרכב בפני הבנק, ובודאי שלא הייתה יכולה למשכן את הרכב לטובת הבנק, שהרי לא היתה לה כל זכות בו. בנוסף, טענה התובעת, כי המשכון שנרשם ברשם המשכונות לגבי הרכב, לטובת הבנק, לא נרשם בתנאי תקנת השוק, הקבועה בסעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן : "חוק המשכון").

הבנק מצידו טען, כי עובר להעמדת ההלוואה לוויקטוריה, הוצג בפניו רישיון הרכב המקורי, לפיו ויקטוריה היא בעלת הרכב. לדבריו, הרכב אף נבדק על ידי עובד הבנק, שוידא כי מספר הרישוי וצבעו של הרכב מתאימים לפרטים הרשומים ברישיון הרכב.

הבנק הוסיף וטען, כי רישום המשכון על הרכב נעשה בתנאי תקנת השוק, כאמור בחוק המשכון, וכוחו יפה כלפי כולי עלמא וגובר על זכותה של התובעת.

ביהמ"ש קבע במקרה דנן, כי טענותיה של התובעת ביחס להעברה במרמה של הבעלות ברכב על שמה של ויקטוריה, לא נסתרו ע"י הבנק ואין לביהמ"ש כל אינדיקציה, על העברה מרצון של הבעלות או החזקה ברכב לידי ויקטוריה מצד התובעת.

הבנק טען, כי הסתמך על רישיון הרכב שהוצג לו על ידי ויקטוריה, לפיו היא הבעלים הרשום של הרכב. לטענתו, רישיון הרכב יוצר חזקה, כי האדם ששמו נקוב ברישיון הוא הבעלים והמחזיק כדין ברכב.

בהקשר זה, ביהמ"ש קבע, כי טענותיו של הבנק עומדות בסתירה להלכה הברורה, בעניין מעמדו של המרשם המתנהל במשרד הרישוי. ביהמ"ש הדגיש, כי הפסיקה קבעה מפורשות זה מכבר, כי רישום כלי רכב במשרד הרישוי הינו בעל אופי דקלרטיבי בלבד. ביהמ"ש הפנה בעניין זה לפרשת סהר (רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464), שם הודגשה הלכה זו.

ביהמ"ש ציין, כי עצם העובדה כי פקיד הבנק טען שהוצג בפניו רישיון הרכב המקורי, מעבירה את הנטל אל שכמי התובעת, הטוענת לבעלותה ברכב בניגוד לרישום, ועליה להראות בראיות טובות לביהמ"ש, כי היא בעלת הרכב. ביהמ"ש קבע במקרה דנן כי התובעת אכן עמדה בנטל זה. כמו כן, קבע ביהמ"ש כי התובעת הוכיחה, כי היתה והינה הבעלים של הרכב, עד ליום המשפט.

ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי העברת הבעלות ברכב במרשם המתנהל במשרד הרישוי על שמה של ויקטוריה, נעשתה במרמה, תוך זיוף מסמכים ובמטרה להונות את הבנק ולהוציא ממנו כספים שלא כדין.

בהמשך, ביהמ"ש בחן האם הרכב הממושכן הוא זה שהוצג לפקיד הבנק. ביהמ"ש הדגיש, כי תופעת זיוף פרטי רכב הפכה לשכיחה בישראל, וכי הפסיקה הגדירה רעה חולה זו כ"מכת מדינה". ביהמ"ש ציין כי במספר רב של פסקי דין נקבע, כי אין להסתפק בזיהוי הרכב באמצעות בדיקת לוחית הרישוי בלבד, אלא יש לבדוק גם את מספר המנוע ומספר השלדה והתאמתם לרשום ברישיון הרכב.

במקרה דנן, העלה הבנק טענה,כי חיובו לבצע זיהוי רכב, באמצעות בדיקת מספר מנוע ומספר השלדה, יפגע בתקינותם של חיי המסחר והכלכלה. ביהמ"ש קבע , כי אין לקבל טיעון שכזה, שהרי הבנקים הם עמוד תווך בכלכלת המדינה, ולא ייתכן כי הבנק לא יתרום את חלקו למיגור תופעת זיוף מסמכי רכב, תוך שהוא מסתתר מאחורי טיעון צדקני, של רצון להימנע מפגיעה בתקינות חיי המסחר והכלכלה. ביהמ"ש הדגיש, כי הבנק יכול לשאת בדמי הבדיקה כמימון ביניים, ולהפחיתם לאחר מכן מסכום ההלוואה שתוענק ללקוח.

כמו כן, ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי הסתפקותו של הבנק בבדיקה פשטנית של השוואת לוחית הרישוי למספר הרישוי המצוין ברישיון הרכב, מעמידה את הבנק עצמו בסיכון, כי ביום בו יבקש לממש את הבטוחה המצויה בידו, יתברר לו כי שווי הרכב אינו מכסה את האשראי שנתן ללקוח.

בהמשך, טען הבנק, כי קבלת המשכון ורישומו נעשו בתום לב, לאחר שעשה כל שביכולתו כדי לזהות את הרכב. הבנק הוסיף וטען, כי הבנק פעל על פי נהליו הפנימיים, המקובלים גם על יתר הבנקים, והדבר מצביע על תום ליבו.

בהקשר זה, ביהמ"ש קבע, כי לעניין נהלי הבנקים בנוגע לקבלת משכון, לא הובאה כל ראיה להוכחת אותם נהלים. מדובר במידע מצוי בידי הבנק יכול היה בקלות להביאו בפני ביהמ"ש. משלא עשה כן, אין לקבל טענתו זו.

כמו כן, הוסיף ביהמ"ש וקבע, כי נסיבותיו של המקרה דנן מעלות, כי הבנק בחר להתעלם מאיתותי אזהרה שונים, שהיו אמורים להתריע בפניו על הבעייתיות שבמתן הלוואה לוויקטוריה ועל זיוף מסמכי הרכב. לדוגמה, נתוני הלקוחה ואופי הפעילות בחשבונה, הם אשר חייבו את הבנק לנהוג עימה במשנה זהירות, ולא כך נהג הבנק. דוגמה נוספת היא עצם הסתפקותו של הבנק בבדיקה האם קיים שיעבוד קודם על הרכב במרשם המתנהל במשרד הרישוי, כשאין הוא טורח כלל לבדוק אם קיים משכון נוסף ברשם המשכונות.

ביהמ"ש קבע, כי ממכלול תמרורי האזהרה שניצבו בפני הבנק ניתן להסיק, כי הבנק נחפז להעמיד את ההלוואה ללקוחה, בנסיבות בהן היה עליו להימנע מלעשות כן, ולכן לא תישמע טענתו, כי פעל בתום לב.

כמו כן, ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי התנהלותו של הבנק בכל הנוגע להחלטה על הענקת האשראי לוויקטוריה נגועה ברשלנות רבתי ובעצימת עיניים, השוללות אפשרות לקיומו של תום לב.

על כן, נקבע, כי משלא פעל הבנק בתום לב, הרי שאין עומדת לזכותו תקנת השוק שבחוק המשכון. המשכון אשר נרשם לטובת הבנק על בעלותה של ויקטוריה ברכב - נרשם שלא כדין והרי הוא בטל ומבוטל.

אשר על כן, ביהמ"ש קבע, כי התביעה התקבלה.

 

 

 

 

 

בתי המשפט

 

 

 

 

פסק – דין

 

שניים אוחזים ברכב חדש וכסוף, מסוג סובארו אימפרזה. התובעת טוענת - שלי הוא מכוח בעלות. הנתבע מצידו טוען – שלי הוא, כי מושכן לטובתי. גורלה של התביעה, כמו גם גורלו של הרכב, יוכרע על פי השאלה אם נרשם המשכון כדין, אם לאו.

 

רקע עובדתי מוסכם

התובעת, חברה שעיסוקה בהשכרת כלי רכב והיא מהווה חלק מרשת באדג'ט העולמית.

 

התובעת הייתה רשומה כבעליו של הרכב, מסוג סובארו אימפרזה, בעל מספר רישוי 23-254-35 (להלן : "הרכב"), החל מיום עלייתו של הרכב על הכביש (27 ינואר 2004) ועד ליום 14 אפריל 2004 – מועד בו הועברה הבעלות ברכב ברישומי משרד הרישוי על שמה של הנתבעת 3 (להלן : "ויקטוריה") (ראה מוצג מב/1).

 

התובעת השכירה את הרכב, החל מיום 23 מרץ 2004, לתקופה של 36 חודשים, לחברת פריץ קומפניס ישראל טי בע"מ (להלן : "השוכר") (ראה נספח ב' לכתב התביעה המתוקן).

 

ביום 15 אפריל 2004, יום לאחר העברת הבעלות ברכב על שמה של ויקטוריה, העמיד לרשותה הנתבע 1 (להלן : "הבנק") הלוואה, אשר הובטחה באמצעות רישום משכון על הרכב, שנרשם אצל רשם המשכונות ביום 12 מאי 2004.

 

ויקטוריה לא עמדה בתשלומי ההלוואה, ולפיכך פתח נגדה הבנק תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון על הרכב. במסגרת תיק ההוצאה לפועל, מונה הנתבע 2 ככונס הנכסים והוסמך לתפוס את החזקה ברכב.

 

ביום 18 יולי 2004, תפס הנתבע 2 את החזקה ברכב, לאחר שזה היה בחזקתו של עובד מטעם השוכר. השוכר הודיע לתובעת על תפיסת הרכב ובעקבות כך גילתה התובעת, כי הבעלות ברכב הועברה ברישומי משרד הרישוי משמה לשמה של ויקטוריה.

 

בין לבין, בדיון מיום 13 מרץ 2005, הסכימו הצדדים על מחיקת התביעה כנגד הנתבע 2, ובו במקום ניתן פסק דין ע"י כב' השופט יפרח, המוחק את התביעה כנגד הנתבע 2.

 

ויקטוריה לא התייצבה לדיון ולמעשה עזבה את הארץ. כך אירע, שההליכים התנהלו בפועל בין התובעת לבין הבנק בלבד.

 

טענות התובעת

התובעת טוענת, כי מעולם לא מכרה או העבירה את הבעלות ברכב לויקטוריה או לכל גורם אחר. לדבריה, רישום הבעלות ברכב על שמה של ויקטוריה במשרד הרישוי נעשה במרמה, תוך זיוף מסמכים שאיפשרו זאת.

 

בהסתמך על הטענה, כי העברת הבעלות ברכב על שמה של ויקטוריה נעשתה במרמה, והעובדה שהרכב מעולם לא יצא מחזקתו של השוכר, טוענת התובעת, כי ויקטוריה לא הייתה יכולה להציג את הרכב בפני הבנק, ובודאי שלא הייתה יכולה למשכן את הרכב לטובת הבנק, שהרי אין לה כל זכות בו.

 

בנוסף, טוענת התובעת, כי המשכון שנרשם ברשם המשכונות לגבי הרכב, לטובת הבנק, לא נרשם בתנאי תקנת השוק, הקבועה בסעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז – 1967 (להלן : "חוק המשכון").

 

טענות הבנק

הבנק טוען, כי עובר להעמדת ההלוואה לויקטוריה, הוצג בפניו רישיון הרכב המקורי, לפיו ויקטוריה היא בעלת הרכב. לדבריו, הרכב אף נבדק על ידי עובד הבנק, שוידא כי מספר הרישוי וצבעו של הרכב מתאימים לפרטים הרשומים ברישיון הרכב.

 

בנוסף, טוען הבנק, כי רישום המשכון על הרכב נעשה בתנאי תקנת השוק, כאמור בחוק המשכון, וכוחו יפה כלפי כולי עלמא וגובר על זכותה של התובעת.

 

הבעלות ברכב

אין חולק על כך, כי החל מיום 27 ינואר 2004, היום בו "עלה" הרכב על הכביש ועד ליום 14 אפריל 2004, היה הרכב רשום בבעלותה של התובעת. ביום 14 אפריל 2004 הועברה הבעלות ברכב על שמה של ויקטוריה.

 

עד תביעה מספר 1, מר יקיר אלון, סמנכ"ל התפעול של התובעת, הצהיר כי התובעת מעולם לא העבירה או מכרה את זכויותיה ברכב לאדם אחר. עוד הצהיר העד, כי העברת הבעלות על שמה של ויקטוריה היא תוצאה של זיוף ומרמה. בנוסף הצהיר העד, כי המורשים לחתום בשם התובעת על טפסי העברת בעלות הם מנכ"ל החברה וסמנכ"ל הכספים שלה, אולם לא התקבלה אצל התובעת כל החלטה למכור את הרכב, שכן מדובר היה ברכב חדש שהושכר לשוכר בליסינג תפעולי (ראה סעיפים 6, 11-13 לתצהירו של העד).

 

בחקירתו הקצרה בבית המשפט לא נשאל העד דבר בנוגע להשתלשלות העניינים, שהובילה להעברת הבעלות ברכב משמה של התובעת לשמה של ויקטוריה. השאלה היחידה שנשאל העד בעניין זה הייתה היכן נמצאים רישיונות הרכב ועל כך השיב העד, כי הרישיונות המקוריים נמצאים במשרדי התובעת (עמוד 14 שורות 18-22 לפרוטוקול).

 

מטעם התובעת העידו 3 עדים נוספים, עובדיו של שוכר הרכב - מר אריה שטרצר, המחזיק הקבוע ברכב, וכן מר יוסי צדקה ומר ויקטור מחלוף, עובדים הכפופים למר שטרצר.

 

מר שטרצר העיד, כי הרכב נמסר לחזקתו ולשימושו הבלעדי בשעות העבודה ומחוצה להן. לדבריו, מספר פעמים בודדות מסר את הרכב לשניים מעובדיו, מר צדקה ומר מחלוף, במהלך שעות העבודה ולצורך ביצוע שליחויות קצרות. מר שטרצר העיד חד-משמעית, כי אינו מכיר את ויקטוריה ולא הרשה לה להשתמש ברכב.

 

מר צדקה ומר מחלוף הצהירו, כי הם עובדיו של מר שטרצר ולעיתים רחוקות קיבלו את הרכב לזמן קצוב, על מנת לבצע שליחויות שונות. שני העדים הצהירו, כי אינם מכירים את ויקטוריה וכי לא מסרו או הרשו לה להשתמש ברכב.

 

חקירתם של מר צדקה ומר מחלוף התמקדה בשאלות איזוטריות, כגון, כמה פעמים קיבלו את הרכב לשימושם, והיכן היו ומה עשו ביום 15 אפריל 2004, הוא היום בו "הציגה" ויקטוריה את הרכב בפני פקיד הבנק. שניהם העידו כי נהגו ברכב מספר פעמים מועט, ואינם זוכרים היכן היו ומה עשו ביום 15 אפריל 2004.

 

מטעם הבנק העיד פקיד בנקאות אישית, מר ארקדי בן רוזן. לדבריו, קיבל מויקטוריה רישיון רכב מקורי, ואף התלווה אליה לראות את הרכב. לדבריו "זאת היתה הפעם הראשונה שטיפלתי ברכב ולכן אני זוכר" (עמוד 6 שורה 9).

 

עדותם של עדי התובעת עשתה עלי רושם מהימן. לא התרשמתי, כי עדים אלו או מי מהם עשו יד אחת או היו מצויים בקנוניה עם ויקטוריה, במטרה להונות את התובעת ואת הבנק. הא הראיה, לא הוגשה כל תלונה למשטרה כנגד מי מהעורבים בפרשה זו.

מן האמור לעיל עולה, כי טענותיה של התובעת ביחס להעברה במרמה של הבעלות ברכב על שמה של ויקטוריה, לא נסתרו ע"י הנתבע ואין בפני כל אינדיקציה, על העברה מרצון של הבעלות או החזקה ברכב לידי ויקטוריה מצד התובעת.

 

מעמדו של הרישום במשרד הרישוי

הבנק טוען, כי הסתמך על רישיון הרכב שהוצג לו על ידי ויקטוריה, לפיו היא הבעלים הרשום של הרכב. לטענתו, רישיון הרכב יוצר חזקה, כי האדם ששמו נקוב ברישיון הוא הבעלים והמחזיק כדין ברכב.

 

טענותיו של הבנק עומדות בסתירה להלכה הברורה, בעניין מעמדו של המרשם המתנהל במשרד הרישוי. הפסיקה קבעה מפורשות, כי רישום כלי רכב במשרד הרישוי הינו בעל אופי דקלרטיבי בלבד. עמדה על כך כבוד השופטת שטרסברג כהן ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 בעמ' 473,474:

 

"בית משפט זה התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי. בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף, בעמ' 570 נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום הוא בעל ערך 'דקלרטיבי' גרידא, ובראשה פסק-הדין בע"א 492/64 לוי נ' וייס ואח'. שם נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות והשינוי ברישום אינו משנה בעלות ...

יהי אשר יהי המצב הרצוי, נראה לי כי כיום אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת בעלות ... "

 

יתכן, כי ויקטוריה הציגה בפני פקיד הבנק רישיון רכב, המציין כי היא הבעלים הרשום של הרכב. השתמשתי בביטוי "יתכן", כי עדותה של ויקטוריה לא נשמעה בתיק זה, ואילו עדותו של פקיד הבנק היתה מבוססת על זכרונו, לגבי אירוע משנת 2004. עם זאת, העובדה כי פקיד הבנק טוען שהוצג בפניו רישיון רכב מקורי, מעבירה את הנטל אל שכמי התובעת, הטוענת לבעלותה ברכב בניגוד לרישום, ועליה להראות בראיות טובות לבית המשפט, כי היא בעלת הרכב.

 

בנטל זה עמדה לדעתי התובעת.

מעבר לעדויותיהם המהימנות של עדי התובעת, שהעידו כי הרכב היה בחזקתם מן הרגע שקיבלו אותו מהשוכר, וכי מעולם לא מסרו אותו לויקטוריה, יש לזכור כי הרכב נתפס כשלושה חודשים לאחר מועד העברת הבעלות, בחזקתו של עובד מטעם השוכר, במהלך נסיעה עסקית מטעמו. עובדה זו מהווה חיזוק לטענת התובעת, כי הרכב לא נמסר על ידה או על ידי השוכר לגורם כלשהו.

 

סיכום ביניים

 אני קובעת, כי התובעת הוכיחה, כי היתה והינה הבעלים של הרכב, עד עצם היום הזה. כמו כן הוכיחה התובעת, כי מעולם לא העבירה את הבעלות בו לאחר, לרבות ויקטוריה. עוד אני קובעת, כי העברת הבעלות ברכב במרשם המתנהל במשרד הרישוי על שמה של ויקטוריה, נעשתה במרמה, תוך זיוף מסמכים ובמטרה להונות את הבנק ולהוציא ממנו כספים שלא כדין.

 

"תקנת השוק" בחוק המשכון

טענתו החלופית של הבנק היא, כי שיעבוד הרכב הינו תקף, מכוחה של תקנת השוק הקבועה בסעיף 5 לחוק המשכון.

 

הכלל הגדול בדיני הקניין הוא "אין אדם יכול לתת מה שאין לו" (nemo dat quad non habet). החריג לכלל זה הוא תקנת השוק. בהתקיים התנאים המביאים לתחולתה של תקנת השוק, נסוג הכלל הגדול מפני צרכי המסחר, והדין מכיר ביכולתו של אדם להעניק זכויות שלא היו בידיו. תקנת השוק בחוק המשכון היא דוגמא להגנת המחוקק על שוק האשראי.

ראה לעניין זה יהושע וייסמן, חוק המשכון, תשכ"ז-1967, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, בעמ' 148.

 

סעיף 5 לחוק המשכון, שכותרתו "תקנת השוק", קובע כהאי לישנא:

 

" נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף     4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המישכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום-לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם. "

 

נטל ההוכחה להוכחת קיומם של תנאיה של תקנת השוק מוטל על הטוען לתחולתה. עמד על כך כב' השופט קדמי בע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח', פ"ד נד(5) 252 בעמ' 274:

 

" נטל הוכחת ההגנה של 'תקנת השוק', שמכוחה מבקש רוכש נכס 'בתום-לב' – ב'שוק' או ב'חנות' - לשמור על זכותו בנכס כנגד בעליו החוקי, מוטל על הטוען אותה. "

 

 

 

 

תקנת השוק קובעת ארבעה תנאים מצטברים לתחולתה ואדון בהם כסדרם:

 

א.      א.      נכסים נדים שמושכנו כשהיו בחזקתו של הממשכן

טענתו המרכזית של הבנק, כפי העולה מתצהיר העד מטעמו ומעדותו בבית המשפט, היא כי הרכב הממושכן היה בחזקתה של ויקטוריה, בעת עריכת הסכם המשכון. לגרסתו, פקיד הבנק  בחן את הרכב מחוץ לסניף הבנק, השווה את מספר הרישוי, תוצר הרכב, הדגם וצבע הרכב ומצאם מתאימים למצוין ברישיון הרכב ואף מילא דוח בעניין (נספח ד' לתצהירו של פקיד הבנק).

 

מנגד, טוענת התובעת, כי הרכב שהוצג לפקיד הבנק איננו הרכב הממושכן, שהיה כל אותה עת בחזקתו של עובד מטעם השוכר. לגרסתה, לאחר ביצוע העברת הבעלות במרמה על שמה של ויקטוריה, תוך שימוש במסמכים מזויפים, נלקח רכב אחר מאותו סוג, ועליו הודבקו לוחיות רישוי מזויפות, עם מספר הרישוי של הרכב הממושכן.

 

האם הרכב הממושכן הוא זה שהוצג לפקיד הבנק, או לא?

 

התובעת הביאה דוגמאות רבות מן הפסיקה, בהן נקבע, כי על מנת לזהות כלי רכב, יש להשוות את מספר המנוע ומספר השלדה המוטבעים על מכלולי הרכב, למספרים המופיעים ברישיון הרכב, וזאת בנוסף לבדיקת לוחית הרישוי אל מול רישיון הרכב.

 

הבנק מתקומם בטענה, כי הפסיקה שהובאה על ידי התובעת עוסקת במכוני רישוי, המבצעים בדיקות לכלי רכב טרם קנייתם על ידי קונים פוטנציאליים. במסגרת בדיקה זו ובהתאם  לחובתם על פי נהלי משרד התחבורה, חייבים המכונים לבדוק גם את מספר המנוע ומספר השלדה. לטענת הבנק, אין לגזור גזירה שווה בין החובות המוטלות על מכוני בדיקה לחובות המוטלות על בנק ממשכן. כמו כן, פסקי הדין שקבעו זאת (בבתי משפט שלום) אינם מהווים הלכה מחייבת לבית משפט זה.

 

נימוק נוסף לטענת הבנק מדוע אין לחייב בנק לבצע זיהוי רכב כמו במכון רישוי הוא נימוק כלכלי. לטענת הבנק, חובה כזו תפגע בחיי המסחר והכלכלה ובאורחות המשכון, וכל הנטל הכספי הכרוך בזיהוי הרכב יוטל ממילא על הממשכן, המצוי גם כך בחסרון כיס.

 

אין בידי לקבל את טענות הבנק בעניין זה. אבאר דברי.

 

תופעת זיוף פרטי רכב הפכה נפוצה מאוד בארצנו. הפסיקה הגדירה רעה חולה זו כ"מכת מדינה" (ראה לעניין זה בש"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589). משרד הרישוי נוקט אמצעים רבים ומגוונים למניעת עבירות אלו ואף שינה את מדיניותו בעניינים אלו לא אחת, אך אנו עדים עדיין להמשך קיומה של תופעה זו.

 

במספר רב של פסק דין כבר נאמר, כי אין להסתפק בזיהוי הרכב באמצעות בדיקת לוחית הרישוי בלבד, אלא יש להתכבד ולבדוק גם את מספר המנוע ומספר השלדה והתאמתם לרשום ברישיון הרכב.

ראה לעניין זה ה"פ (ת"א) 200561/03 יצחק עבאדי נ' זיורכין איליה ואח', דינים שלום כח 726; ה"פ (ת"א) 200115/04 קשר רנט א קאר בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים שלום לב 869; ה"פ (ת"א) 201332/04         קשר רנט א קטר בע"מ נ' בנק הפועלים, דינים שלום מח 961.

 

אמנם מדובר בפסקי דין של בית משפט השלום, אך העובדה שהצדדים השלימו עם קביעות אלה, ולא טרחו להביאם להכרעתה של אינסטנציה גבוהה יותר, אינם גורעת מתוקפן של אותן אמירות. זאת, למרות העובדה, שפסק דין של ערכאה אחת, אינו מהווה תקדים מחייב או הלכה מנחה לבית משפט של אותה ערכאה (סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה).

 

הבנק מתגדר בטיעון מיתמם, כי חיובו לבצע זיהוי רכב, באמצעות בדיקת מספר מנוע ומספר השלדה, יפגע בתקינותם של חיי המסחר והכלכלה. אין לקבל טיעון שכזה. הבנקים הם עמוד תווך בכלכלת המדינה. יכולתם לקיים חיי המסחר הוגנים ולהשפיע על תקינותם לא תסולא בפז. לא יתכן, כי בנק יעצום את עיניו אל מול המציאות המרה, שלצערנו הפכה למכת מדינה, לפיה זייפני רכב פועלים באין מפריע ועושים ברכושם של אחרים כרצונם. לא יתכן, כי הבנקים לא יתרמו את חלקם למיגור תופעת זיוף מסמכי רכב, תוך שהם מסתתרים מאחורי טיעונים צדקניים, של רצון להימנע מפגיעה בתקינות חיי המסחר והכלכלה. 

 

אינני מקבלת את טענת הבנק, כי דרישה להשוואת הפרטים תחייב את הבנק להעסיק שמאים או להכשיר לכך את עובדי הבנק. הבנק יכול לדרוש מהלקוח, המבקש למשכן את רכבו, להציג בפניו דו"ח בדיקה עדכני של מכון רישוי מורשה, או חוו"ד שמאי, המזהה את הרכב המדובר על פי מספר הרישוי, מספר המנוע ומספר השלדה. אין מדובר בדרישה מוגזמת, שכן הבנק יכול לשאת בדמי הבדיקה כמימון ביניים, ולהפחיתם לאחר מכן מסכום ההלוואה שתוענק ללקוח. ודוק: אין מדובר בבדיקה שעלותה "בשמיים", והבנקים עצמם מכירים כבר היום באפשרות, כי לא תבוצע בדיקה בעין ובמקומה תתקבל הערכת שמאי (ראה טופס פרוטקול בדיקת הנכס, שצורף כנספח ד' לתצהיר מטעם הבנק).

 

מעבר לנדרש אוסיף, כי הבנק ממשכן את הרכב, כבטוחה לאשראי הניתן על ידו ללקוח.   שוויו של הרכב, מעבר לקבוע במחיר המחירון, מושפע מכמה פרמטרים: מספר הקילומטרים שגמע הרכב, בעלויות קודמות (השכרה, בי"ס לנהיגה, רכב בטחון וכד') ומצבו הפיזי והמכאני של רכב (בלאי, תאונות, ירידת ערך וכד').

 

הסתפקותו של הבנק בבדיקה פשטנית של השוואת לוחית הרישוי למספר הרישוי המצוין ברישיון הרכב, מעמידה את הבנק עצמו בסיכון, כי ביום בו יבקש לממש את הבטוחה המצויה בידו, יתברר לו כי שווי הרכב אינו מכסה את האשראי שנתן ללקוח. טול דוגמא בו הרכב הממושכן היה בבעלות חברת השכרה, או שהיה מעורב בתאונת דרכים קשה, שאינה מגעת לכדי אובדן מוחלט. נתונים אלו עלולים להשפיע על שוויו הריאלי של הרכב, כך שיהיה נמוך עד מאוד ואף מתחת למחיר המחירון. במקרה שכזה יעמוד הבנק אל מול שוקת שבורה בבואו לממש את המשכון. לבנק עצמו יש, איפוא, אינטרס כלכלי בבדיקת זיהויו האמיתי של הרכב ואימות שוויו, באמצעות דו"ח של מכון מורשה או בדיקת שמאי, והרי לך טעם נוסף לדחית הטיעון, כי חיובו של הבנק לבצע זיהוי של הרכב יפגע בתקינות חיי המסחר והכלכלה.

 

המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, כי הבנק לא הוכיח שהרכב שהוצג בפני עד ההגנה ארקדי בן רוזן,  על ידי ויקטוריה, הוא הרכב הממושכן.

די בקביעה זו, על מנת לקבל את התביעה ולדחות את הטענה הנסמכת על תקנת השוק, אך אדון גם ביתר תנאיה.

 

ב.       ב.      הנכס הממושכן הופקד או המשכון נרשם, כמצוות סעיף 4(2) או 4(3) לחוק

אין חולק, כי המשכון נרשם אצל רשם המשכונות כבר ביום 12 מאי 2004 (מספר רישום משכון 2004055514) (נספח יג' לתצהיר מטעם הבנק).

 

ג.       ג.       הנושה פעל בתום לב

הבנק טוען, כי קבלת המשכון ורישומו נעשו בתום לב, לאחר שעשה כל שלאל ידו על מנת לזהות את הרכב. עוד נטען, כי הבנק פעל על פי נהליו הפנימיים, המקובלים גם על יתר הבנקים, והדבר מצביע על תום ליבו.

 

אין בידי לקבל טענות אלו.

 

לעניין נהלי הבנקים בנוגע לקבלת משכון, לא הובאה כל ראיה להוכחת אותם נהלים. מדובר במידע מצוי בידי הבנק והוא היה יכול להביאו בפני בית המשפט על נקלה. משלא עשה כן,   אין לקבל טענתו זו.

 

זאת ועוד. גם אם היה מוכח כי הבנק פעל על פי נהליו, המקובלים גם על יתר הבנקים, הרי שאין מתחייבת מכך המסקנה כי הבנק פעל בתום לב. שאלה זו של תום ליבו של הבנק מסורה להכרעתו של בית המשפט ולהכרעתו בלבד.

 

נסיבות המקרה מלמדות, כי הבנק בחר להתעלם מאיתותי אזהרה, שהיו אמורים להתריע בפניו על הבעייתיות שבמתן הלוואה לויקטוריה ועל זיוף מסמכי הרכב. 

 

ראשית, נתוני הלקוחה ואופי הפעילות בחשבונה, חייבו את הבנק לנהוג עימה במשנה זהירות, וזאת לא עשה הבנק. העד מטעם הבנק אישר, כי החשבון נפתח בחודש ספטמבר 2003, אך עד חודש ינואר לא הייתה בו כל פעילות (עמוד 8 שורה 18 עד עמוד9 שורה7 לפרוטוקול). בחודש אפריל 2004, המועד בו ניטלה ההלוואה, עמד החשבון ביתרת חובה של כ-16,000 ₪, כאשר מסגרת האשראי המאושרת עמדה על 7,000 ₪ בלבד (ראה נספח ב' לתצהירו של העד). מה טעם בחר הבנק להעניק לויקטוריה הלוואה בסך של 60,000 ₪ בנסיבות אלה, לא טרח איש מטעמו להבהיר.

 

שנית, הסבריה של הלקוחה בנוגע למטרת ההלוואה ולזהות הבטוחה, היו חייבים לעורר אצל הבנק מספר שאלות. העד מטעם הבנק העיד, כי ויקטוריה טענה שההלוואה מיועדת לצריכה שוטפת. בהמשך אישר העד, כי הלוואה בסכום כזה איננה מוענקת ע"י הבנק לצריכה שוטפת (עמוד 9 שורות 8-17 לפרוטוקול).

 

בהמשך העיד העד, כי כשביקש בטוחה להלוואה, ויקטוריה הציעה כבטוחה רכב סובארו חדש הנמצא בבעלותה (עמוד 9 שורה 24 עד עמוד 10 שורה 5 לפרוטוקול). העד אישר, כי כשהוצג הרכב בפניו הוא הבחין, שהרכב רשום על שם ויקטוריה רק מיום 14 אפריל 2004, אך טען כי לא שם ליבו לכך (עמוד 10 שורה 20 עד עמוד 21 שורה1 לפרוטוקול).

 

קשה להבין כיצד לא התעורר חשדו של פקיד הבנק כאשר ויקטוריה הצהירה בתחילת החודש, כי יש בבעלותה רכב חדש, אך מתברר כי הרכב נרשם על שמה רק באמצעו של אותו חודש ובסמוך למועד קבלת ההלוואה.

 

שלישית, בדיקה יסודית של רישיון הרכב שהוצג על ידי ויקטוריה, היתה אמור לעורר אצל פקיד הבנק מספר תהיות.

כפי העולה מרישיון הרכב, הבעלות ברכב נרשמה על שמה של ויקטוריה ביום 14 אפריל 2004. רישיון הרכב עצמו הודפס ביום 15 אפריל 2004. מדובר ברישיון כפל, שהמשמעות היא שרישיון הרכב המקורי אבד ובמקומו הודפס הרישיון הנוכחי. האגרה בעד רישיון הכפל שולמה ביום 15 אפריל 2004 בשעות הבוקר (ראה חותמת רשות הדואר).

העובדה כי ויקטוריה החזיקה ברישיון כפל, הייתה אמורה לזעוק לעיניו של הבנק ולחייבו לברר את פשר העניין.

 

רביעית ואחרונה, הבנק הסתפק בבדיקה האם קיים שיעבוד קודם על הרכב במרשם המתנהל במשרד הרישוי (נספח ה' לתצהירו של הבנק). הבנק לא טרח לבדוק אם קיים משכון נוסף ברשם המשכונות, שאינה מצביעה על תום לב דווקא.

 

 

סבורני, כי מכלול  תמרורי האזהרה שהבהבו לנגד עיניו של הבנק, מלמדים כי הבנק נחפז להעמיד את ההלוואה ללקוחה, בנסיבות בהן היה עליו להימנע מלעשות כן, ולכן לא תשמע טענתו, כי פעל בתום לב. התנהלותו של הבנק בכל הנוגע להחלטה על הענקת האשראי לויקטוריה נגועה ברשלנות רבתי ובעצימת עיניים, השוללות אפשרות לקיומו של תום לב.

 

משלא פעל הבנק בתום לב, הרי שאין עומדת לזכותו תקנת השוק שבחוק המשכון.

 

 

ד.       ד.      הנכס בא לידי הממשכן על דעת בעליו או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם

כבר ציינתי, כי עדותם של העדים מטעם התובעת מהימנה בעיני. עדים העידו, כי אינם מכירים את ויקטוריה, וכי מעולם לא מסרו לה את הרכב או התירו לה לעשות שימוש בו. קביעה זו מובילה למסקנה, כי הרכב הממושכן לא הגיע כלל לידי הממשכן, ולחילופין לא הגיע לידיו על דעת בעליו או על דעת מי שהיה זכאי להחזיק בו, כהוראת סעיף 5 הנ"ל.

 

כאמור, מסקנתי זו מתחזקת לנוכח העובדה, שבסופו של יום נתפס הרכב על ידי כונס הנכסים מטעם הבנק, כשהוא ברשותו של עובד מטעם השוכר ובמסגרת עבודתו, ולכן אף הורה בזמנו כב' השופט שחר כי עד למועד סיום ההליכים בתביעה, הרכב יוחזר לתובעת והשעבוד יוסר.

 

סוף דבר

בדיון מיום 1 דצמבר 2005, צמצמה התובעת את הסעדים שנדרשו על ידה בכתב התביעה.

באי כוח הצדדים הצהירו לפרוטוקול בית המשפט, כי "המחלוקת בינינו אם המשכון נרדם (צ"ל נרשם – ד.א) כדין אם לאו. ובשאלות הכספיות אנחנו נסתדר בינינו שכן מדובר בסעד הצהרתי בלבד."

 

אני מקבלת את התביעה וקובעת, כי המשכון שנרשם לטובת הבנק על בעלותה של ויקטוריה ברכב - נרשם שלא כדין והרי הוא בטל ומבוטל.

 

אני מחייבת את הבנק לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, 10.12.2006, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.