ע"א 466/06 יעל זילברמן ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, בבית המשפט העליון
המבקשים הינם לווים, אשר נטלו מהבנק בשנת 1994 הלוואה בסכום של 1,500,000 ש"ח, המובטחת בשעבוד מסוג משכון שנרשם יחד עם הערת אזהרה על כל זכויותיהם בבית מגורים (להלן: הכנס). הלוואה זו הייתה מסוג "בולט", במסגרתה משולמים מדי חודש תשלומי הריבית בלבד ובתום תקופת ההלוואה משלם הלווה את קרן ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה למדד.
בהגיע תקופת ההלוואה לסיומה בשנת 1998, על-פי בקשת המבקשים, הועמדה להם הלוואה חדשה בגובה היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה, בסך של 2,205,000 ש"ח, לשם מיחזור קרן ההלוואה הראשונה והפרשי ההצמדה למדד (להלן: ההלוואה) ולהבטחתה נרשמו משכון חדש והערת אזהרה לטובת הבנק על כל זכויות המבקשים בנכס. משלא עמדו המבקשים בתשלומי הלוואה זו, פתח נגדם הבנק, בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון הרשום לטובתו על הנכס במסגרת תיק הוצאה לפועל, כאשר בא-כוח הבנק התמנה ככונס נכסים על זכויות המבקשים בנכס לצורך מימושו.
המבקשים עתרו לבית-המשפט המחוזי בעתירה למתן סעד הצהרתי, שיכריז על בטלות השעבוד הרובץ על הנכס לטובת הבנק, בטענה, כי מאחר והשעבוד ו/או הסכם ההלוואה נשוא השעבוד נעשו לכאורה תוך פגמים ברצון, שעיקרם כפייה כלכלית שהופעלה עליהם ו/או הטעייה שהוטעו בעת ההתקשרות.
עיקר טענת המבקשים הוא, כי השעבוד ו/או הסכם ההלוואה נשוא השעבוד, נעשו תוך פגמים ברצון, שעיקרם כפייה כלכלית, שהופעלה עליהם והטעייה שהוטעו בעת ההתקשרות; כי מדובר בדירת מגוריהם וכי אם תידחה בקשתם זו, צפויים הם לאבדה ולא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, באם יזכו בערעורם.
מנגד, מתנגד הבנק לבקשה לעיכוב הליכי הפינוי ומבקש לדחותה. לטענתו, המבקשים מודים במלוא חובם לבנק, אולם שנים רבות מעלים הם טענותיהם בפני ערכאות שונות וכל כוונתם להתגורר בבית הממושכן מבלי לשלם לבנק את התשלומים החודשיים על חשבון חובם. לטענת הבנק, השווי הנוכחי של הנכס, המשמש בטוחה לחוב מוערך כיום לפי הנתונים שבידי הבנק בסכום שאינו עולה על סך של 2,403,440 ש"ח, שהוא סכום הנמוך מסכום יתרת החוב בהלוואה העומד כיום, לטענת הבנק, על סך של 3,500,000 ש"ח. לטענת הבנק, באם תעוכב מכירתו של הנכס עד למתן פסק-הדין בערעור, כי אז כל עיכוב שייגרם בפינוי הנכס, יגרום לאובדן נוסף בשווי הנכס כבטוחה ושיעור החוב ההולך וגדל ימשיך לגדול עוד יותר מעבר לשווי המקרקעין הממושכנים, כך שהבנק לא יוכל להיפרע את החוב בהלוואה, שעה שברור, כי אין בידי המבקשים כל מקורות אחרים לפירעונו.
לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.
הגם שהמבקשים הכתירו את בקשתם כ"בקשה למתן סעד זמני בערעור", על-פי מהות הבקשה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי המתנהלים נגדם בהוצאה לפועל, בעקבות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, וזאת עד למתן הכרעה בערעורם.
הכלל הרחב קובע, בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ (5) 403).
בעל-דין חייב להוכיח נסיבות מיוחדות המתקיימות בעניינו, המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן נגדו, על-מנת שלא יחול בעניינו עקרון זה. השיקולים אותם ישקול בית-המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, ואשר אותם על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח הינם שניים: האחד, כי סיכויי ההצלחה בערעור הינם גבוהים. והשני, הקושי או המניעה להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור, כך שלמעשה יתייתר הערעור.
ברם, בעניינו, הנימוק העיקרי אותו מציגים המבקשים בבקשתם לעיכוב ביצוע הוא העובדה שהוגש ערעור על פסק-הדין, כי לטעמם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הינו שגוי וכי מדובר בפינוי מבית מגוריהם. אין בידי לקבל נימוק זה ואף וודאי שבו אין די. כאמור, הכלל הוא, כי ביצועו של פסק-דין לא יעוכב רק בשל ערעור שהוגש עליו. נקודת המוצא בעניין זה היא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן פסק-הדין המזכה.
יתרה מכך, תקנות 467 ו- 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כפי שפורשו בפסיקתו של בית-משפט זה, מורות, כי בעל-דין הרואה עצמו נפגע מתוצאת פסק-דין ומבקש לעכב את ביצועו עד להכרעה של ערכאת הערעור בעניינו, חייב לפנות, תחילה, לערכאה הראשונה שנתנה את פסק-הדין, בבקשה כי תורה על עיכוב ביצועו, ורק אם הבקשה לעיכוב ביצוע נתקלת בסירוב בבית-המשפט שתחת ידו יצא פסק-הדין, רשאי בעל-הדין המבקש את עיכוב ביצוע פסק-הדין, לפנות לערכאת הערעור בבקשה לעכב את ביצוע פסק-הדין שניתן נגדו. ברם, בענייננו, המבקשים לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין לבית-המשפט שתחת ידו יצא פסק-הדין בטרם הגישו את הבקשה דנן לבית-משפט זה.
בית-משפט זה כבר דחה בקשות לעיכוב ביצוע רק מן הטעם, שלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית בטרם הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור (ראו והשוו בש"א 5/88 משה גורן ואח' נ' מחסני ערובה כלליים בע"מ, פ"ד מ"ב (1) 755, בעמ' 756-757; בש"א 6815/01 המוסד לביטוח לאומי נ' אנדראוס זוהיר (לא פורסם)).
רק מסיבה זו, דין הבקשה להידחות.
העובדה, שבקשה זו שבפני הוגשה לראשונה למעלה מחודש וחצי ממועד מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ולמעלה משבועיים ממועד קבלת הודעת הפינוי, מהווה שיהוי ניכר מצד המבקשים בנסיבות העניין.
באשר לעניינם של המבקשים – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי, כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם לבנק בעיכוב ביצוע הליכי פינוי המבקשים מבית מגוריהם לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב הפינוי, ידו של הבנק על העליונה. שכן, המבקשים מודים בבקשתם, כי כעת אין הם מתגוררים בבית נשוא הבקשה והנזק הכלכלי העלול להיגרם להם עם פינויים מן הבית, בשלב זה, ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי, באם יזכו בערעורם. מטעמים אלה כולם, דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.