חובת הגילוי במענה על שאלות המבטח

סעיף 6(א) לחוק מטיל את חובת הגילוי על המבוטח רק בנוגע לשאלות שמציג המבטח למבוטח בהצעת הביטוח. על שאלות כאלה חייב המבוטח להשיב תשובות מלאות וכנות. יש להבין שאלה בהצעת ביטוח על-פי תכליתה. מתכלית זו תיגזר רוחבה של חובת הגילוי הנדרשת מהמבוטח[1]. על תכליתה של השאלה ניתן ללמוד מנוסחה וממקומה בטופס ההצעה[2], ומהיותה מנוסחת בנוסח סטנדרטי[3]. את הסכנה שישאלו שאלות כלליות וגורפות אשר יאפשרו לחברת הביטוח לטעון כי לא ניתן גילוי מלא, מונעת הדרישה שבסעיף 6(ב). על-פי הוראת סעיף זה, אין לכרוך באותה שאלה עניינים שונים, כך שהשאלה חייבת להיות ממוקדת לעניין מסוים[4]. השאלה האם מדובר בשאלה גורפת תענה על-פי אמת מידה של סבירות בעת כריתת החוזה.

עם זאת, מכלל ההן, עולה כלל הלאו. הסעיף מונע הטלת חובת גילוי על המבוטח, גם שמדובר בעניין מהותי, במידה שהוא אינו נשאל בהצעת הביטוח שאלה המחייבת גילוי הפרט המהותי, אין הוא חייב לגלותו מיוזמתו[5]. הסעיף מטיל על המבטח את החובה לשאול את השאלות שהתשובות להן דרושות לו לשם הערכת הסיכון הצפוי לו מעריכתו של חוזה הביטוח. אם המבטח אינו שואל את השאלות הנכונות, אין לו להלין, אלא על עצמו[6]. עם זאת, באם נערכות מספר פוליסות ביטוח כ"עסקה אחת", אי מתן תשובה מלאה וכנה בהצעת הביטוח של הפוליסה האחת יכול לשמש את המבטח גם בנוגע לפוליסה השנייה, הגם ששם לא נשאלה אותה שאלה, ולכאורה לא לקה המבוטח באי גילוי[7].

לאור הסנקציה המשמעותית המוטלת בגין אי הגילוי, דורשת הוראת סעיף 6(א) לחוק כי השאלות, כמו גם התשובות להן, תעשינה בכתב. כך יימנע הצורך בהוכחה המורכבת של ביצוע גילוי כדין, ותוכנם של הנתונים שניתן עליהם גילוי, שעה שמדובר בגילוי שנעשה בעל-פה. דרישת הכתב היא דרישה קונסטיטוטיבית. המבטח אינו יכול לעשות שימוש בדרכי הוכחה אחרות כדי להראות אי מתן גילוי כדין. עם זאת, החתימה וכתב היד של המבוטח אינם אלא בעלי ערך הוכחתי בלבד וניתן להחליפם בדרכי הוכחה אחרות[8].

חובת הגילוי אינה משתרעת על כל פרט שולי בחייו של המבוטח, אחרת הייתה תמיד מוצאת חברת הביטוח פרט זה או אחר שיכולה היא לטעון שלא ניתן עליו גילוי כדין. הוראת סעיף 6(א) לחוק תוחמת את הגילוי רק לעניין מהותי ש"יש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרות אותו בתנאים שבו". כלומר, נדרש להוכיח כי במידה שהיה מתגלה הפרט שלא ניתן עליו גילוי, היה הדבר משפיע על מבטח סביר, עד שהיה נמנע מלכרות את חוזה הביטוח, או שהיה קובע בו תנאים אחרים (ובהם גובה הפרמיה המשולמת על-ידי המבוטח).

מילים אחרות: "עניין מהותי" הוא עניין המשפיע על חישוב תוחלת הנזק שעושה המבטח לשם הערכת הסיכון שצפוי לו ושיעור דמי הביטוח שייקבעו[9]. השימוש במונחי "סבירות", הלכה למעשה, מעביר אל בית-המשפט את ההכרעה אם עסקינן בעניין מהותי, וזאת ללא קשר לשאלה האם ראו הצדדים לחוזה בעניין הנדון "עניין מהותי". ההכרעה תשתנה על-פי נסיבותיו המשתנות של כל מקרה. יוצא שהחוק מצפה מהמבוטח לדעת מהו "עניין מהותי" אובייקטיבי עליו הוא חב בגילוי. המבוטח נתפס כמי שיודע מה יראה מבטח סביר ומה יראה בית-המשפט כעניין כזה. לדעתנו, גישה זו, אינה הולמת את הנחת המוצא של החוק שהמבוטח הינו הדיוט, שאינו בקיא בתחום הביטוח.

השופט טירקל בע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל[10], מבחין בין שני היבטים לבחינה האם מדובר ב"עניין מהותי" בעיני המבטח הסביר: בהיבט העקרוני, האם העניין שעל המבוטח היה לגלותו למבטח, לפי אופיו וטיבו, רלוונטי לסיכונים שאותם באה הפוליסה לכסות. בהיבט הספציפי, האם העובדות שהיו בידיעתו של המבוטח במקרה המסוים היו עלולות להשפיע על נכונותו של המבטח לכרות את חוזה הביטוח, אילו נתגלו לו[11].

[807.7] חובת גילוי על עניינים שלא נשאל עליהם

סעיף 6(ג) לחוק מרחיב את חובת הגילוי שנקבעה בסעיף 6(א), וקובע כי יש לראות כ"אי גילוי" גם הסתרה "בכוונת מרמה" של עניין שהמבוטח יודע כי הוא "עניין מהותי", גם אם לא נשאל עליו בהצעת הביטוח. להבדיל מאי גילוי "תמים" שיכול וייעשה לפי סעיף 6(א), עוסק סעיף 6(ג) באי גילוי שנעשה בכוונה לרמות את חברת הביטוח. הן יסוד "ההסתרה" והן יסוד "כוונת המרמה" מצביעים על כוונה שלילית ואי מוסריות מצידו של המבוטח, בכך שמנע ביודעין ובכוונה מהמבטח את המידע שהיה ברשותו[12]. אין די בכך שהעניין שהוסתר הוא "עניין מהותי", כהגדרתו בסעיף 6(א) לחוק. נדרש גם שהמבוטח, באופן סובייקטיבי, היה מודע לכך שמדובר בעניין כזה[13]. כלומר, המבוטח לא רק ידע את העובדות העירומות לכשעצמן, אלא שידיעתו כללה גם את הערכתו שהן מהוות עניין מהותי למבטח[14]. השאלה מה חייב לדעת מבוטח סביר בדבר עובדות החשובות לחברת ביטוח לגבי אותו ביטוח מסוים, תלויה בזמן, במקום, ובנוהגים של חברות ביטוח באותו זמן, כמו גם, באיזו מידה מנהגים ונוהגים אלה ידועים לציבור הלקוחות[15] .

בפסיקה נחלקו הדעות לגבי היחס שבין הוראת סעיף 6(ג) להוראת סעיף 6(א). האם מדובר בהוראות נפרדות ועצמאיות, או שמא תנאי סעיף 6(א) חלים גם על סעיף 6(ג), כשזה בא אך להוסיף לגבי נסיבות של "כוונת מרמה". השופט וינוגרד בפרשת מוריה נ' איסחרוב קבע כי אכן הסעיפים תלויים זה בזה, ולפיכך החיל הוא את דרישת הכתב שבסעיף 6(א) גם בנסיבות סעיף 6(ג). גישה זו נדחתה על-ידי
בית-המשפט-העליון בפרשת רוטנברג נ' כלל, ונפסק כי סעיף 6(ג) הינו סעיף עצמאי שאינו תלוי בתנאי סעיף 6(א). בעוד שסעיף 6(א) מתייחס לחובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח, מדבר סעיף 6(ג) על חובת הגילוי הנוספת החלה על המבוטח, מעבר לחובתו לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות שהוא נשאל. מכאן שסעיף 6(ג) חוזר ומרחיב את חובת הגילוי, ומחייב את המבוטח לחובת גילוי אקטיבית, גם כשהוא לא נשאל שאלה מפורשת בהצעת הביטוח, כאשר הוא מודע לכך שהעניין אותו הוא מסתיר הינו "עניין מהותי".

[1]     ע"א 108/71 נמירובסקי נ' מנורה, פ"ד כו(1) 301.

[2]     בע"א 678/86 חסן חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 144, נשאל המבוטח בהצעת הביטוח: "אילו תאונות היו לך ב- 3 השנים האחרונות". המבוטח ענה כי לא אירעו לו תאונות. מסתבר שרכבו, בטרם רכשו, היה מעורב בתאונה. בית-המשפט קבע כי לפי נוסח השאלה ומקומה בטופס - בפרק הנוגע ל"ניסיון תביעות" - עולה כי השאלה נגעה לתאונות דרכים בעברו של הנהג ולא בעברו של כלי הרכב, ומכאן שלא הופרה חובת הגילוי.

[3]     ראה ע"א 25/82 שלום ויצמן נ' פרודנשל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(1) 501, שם נקבע כי המונח "חלונות חזית" לא יכול להתפרש רק כ"חלונות ראווה", משעסקינן בפוליסה סטנדרטית המיועדת לא רק לבעלי חנויות.

[4]     ראה ע"א 2230/92 שמואל צמח נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2) 256.

[5]  וראה ע"א 103/72 חתמי ללוידס לונדון נ' אליוף, פ"ד כז(1) 405; ע"א 493/77 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' סעיד מחמוד משייך, פ"ד לב(1) 477, על-פיהם משלא שאלה המבטחת שאלה, הרי שגילתה בכך מה נראה בעיניה כ"עניין מהותי" לעניין הביטוח הנדון. כמו כן, כששואלת חברת הביטוח שאלה ספציפית בעניין מסוים, יכול המבטח להניח שבעניין זה הגבילה חברת הביטוח את תחום הידיעות בו היא מעוניינת רק לשאלה שנשאלה, ומכאן שאינו מחויב להוסיף פרטים נוספים בעניין זה, עליהם לא נשאל. ראה גם ע"א 770/81 רגומי נ' אררט חברה לביטוח, פ"ד לט(1) 617.

[6]     יש לציין, כי גם במקרה שניתן היה להטיל חובת גילוי מכוח דיני החוזים הכללים, הרי שלאור ייחוד התרופות שבסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח (ראה סעיף 38 לחוק), חובת הגילוי ביחסי
מבטח-מבוטח מצומצמת רק לחובת הגילוי שבסעיף 6, ואין לפנות לדינים אחרים.

[7]     ע"א 723/80 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח נ' שאול חיים, פ"ד לו(2) 714.

[8]     ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201.

[9]     ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 66; ע"א (ת"א) 1052/95 כהן נ' הדר חברה לביטוח, דינים מחוזי כו(7) 563.

[10]    פ"ד נ(3) 77.

[11]    הבחנה זו דומה בעיקרה להבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית, הנהוגה בבחינת קיומה של חובת זהירות בעוולת הרשלנות הנזיקית (סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

[12]    הלמן נ' לה נסיונאל, לעיל.

[13]    ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339.

[14]    הלמן נ' לה נסיונאל, לעיל.

[15] ע"א 212/71 רונן נ' "לה פונסייר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כו(1) 533; ראה לדוגמא, ת"א (חי') 1770/87 זיו נ' זמירי, דינים מחוזי כו(7) 540; ע"א 2427/90 קדם עוזי נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון לח 968.