הפרת חובת אמון, ספרי בנק, אי-שימוש בזכות הקיזוז של הבנק

 יחסי בנק-לקוח הם יחסי לווה-מלווה; יחסי "הלוואה" מהותם ביצירת מערכת משנית של "נושה-חייב"; הפרת חובת אמון, ספרי בנק, אי-שימוש בזכות הקיזוז של הבנק

ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 240

עובדות המקרה

הבנק המערער הגיש תביעה לתשלום חוב כנגד החייבת (החברה המשיבה ה-1) וכנגד שני בעלי מניותיה הערבים לחשבון (המשיבים 2 ו-3). מקור החוב הוא בהלוואות שלקחה החברה, בערבות הבנק, ואשר הבנק נאלץ לפרען. ערכאה קמא דחתה את תביעתו של הבנק כנגד חברה שהיתה לקוחתו, בין השאר, בנימוק שהבנק לא עשה שימוש בזכותו לקזז, כנגד חובה של החברה, נכסים פינאנסיים שעמדו לזכותה אצלו ושהיקפם עלה על היקף חובה. בית-המשפט המחוזי סבר, כי הבנק היה חייב "לשבור" את תוכניות החיסכון של החברה ולמכור את ניירות הערך שבחשבונה, ובדרך זו לכסות את יתרת החובה שבחשבונה.

נקבע

יחסי לווה-מלווה, או יחסי "הלוואה" מהותם ביצירת מערכת משנית של "נושה-חייב". כאשר עסקינן בזכות הקיזוז כדרך משל, יפים הם הדברים דלהלן להסברת דין ההלוואה: "…זכות הקיזוז של בנק, הידועה גם כזכות לאחד חשבונות, מוכרת גם בהיעדר הוראה מפורשת בנדון בהסכם בין הבנק ללקוחו. קיימות נסיבות, כגון מות הלקוח או אירוע דומה המביא את יחסי הלקוח עם הבנק לידי סיום, שבהן זכאי הבנק לראות בחשבונותיו הנפרדים של הלקוח אצלו משום מכלול אחד ולהתייחס אך ורק לשורה התחתונה המתקבלת מסיכום יתרות הזכות והחובה המצויות בחשבונות. זכות קיזוז זאת מושתתת על התפיסה, שלפיה יחסי בנק-לקוח הם יחסי לווה-מלווה; היינו, כאשר חשבון הלקוח מצוי ביתרת זכות, הלקוח נתפס כמלווה, וזכותו כלפי הבנק היא זכות נושה כלפי חייב. מצב דברים זה מתהפך כאשר חשבון הלקוח מצוי ביתרת חובה, שאז הופך הבנק להיות הנושה של הלקוח כאשר יש ללקוח יותר מחשבון אחד, וכאשר קיימות בחשבונותיו הן יתרות זכות והן יתרות חובה, נוצר מצב שבו קיימים חיובים הדדיים בין הבנק לבין לקוחו, והבנק רשאי, באופן עקרוני, לקזז את החיובים אלה מאלה ולקבל תמונה מדוייקת בדבר היקף חובות הלקוח כלפיו (או של הבנק כלפי הלקוח). הדבר עשוי לאשר קבלת החלטות (לדוגמה, לעניין מתן אשראי נוסף), המבוססות על המצב האמיתי של חשבונות הלקוח, ולמנוע עיוות אפשרי העלול להיגרם על-ידי התבוננות מבודדת על אחד החשבונות, אשר מצב היתרות בו עלול שלא לשקף את מכלול היחסים שבין הצדדים…".

הממצאים העובדתיים שהוכחו אינם מובילים למסקנה כי קורסת ההנחה הלכאורית בדבר היות הרישומים בספרי הבנק ראיה לאמיתות תכנם. הואיל ומדובר בחברה שהיתה מעורה היטב במתרחש בבורסה, ניתן להניח בדרגת ודאות גבוהה כי ידעה על הפסקת המסחר ואם לא עשתה כל פעולה, אין לה אלא להלין על עצמה והבנק, בנסיבות דנן, לא הפר חובה כלשהי.

לשונו של הסעיף בהסכם החברה עם הבנק, המעגן את זכות הקיזוז של הבנק ובו הסכימה החברה כי לבנק תהא זכות קיזוז בכל עת בלא צורך בהודעה, אינה מרמזת על חובה כלשהי המוטלת על הבנק, ולכאורה עולה ממנה כי המדובר בזכות המוקנית לבנק ואשר הוא רשאי לעשות בה שימוש לפי שיקול-דעתו בכפוף לעיקרון תום-הלב.

בקבלו את השגת הבנק על צדקתו של נימוק זה, קבע הנשיא שמגר, כי בנסיבות העניין, כשמנהל החברה הלקוחה כלל לא רצה בשבירת תוכניות החיסכון, "אין מקום לדרוש מן הבנק כי יפעל באורח עצמאי על-מנת להקטין את חוב החברה בהתאם לשיקולים הנראים לו" (שם, בעמ' 260). עוד הוסיף כבוד הנשיא, כי: "הדבר עומד בניגוד לזכותו של בעל החשבון לנהל את ענייניו כראות עיניו …דומני, כי הוא עומד בסתירה גם למדיניות המחוקק, כפי שהיא מתבטאת, לדוגמה, בסעיף 13ב לפקודת הבנקאות, 1941. סעיף זה מחייב תאגידים בנקאיים להשקיע כספים הנמצאים בפיקדונות ללא תנועה, אך על-פי סעיף-קטן (ג) שלו, אין חובה זו חלה, מקום בו הצליח תאגיד בנקאי ליצור קשר עם בעל הפיקדון. לאור סעיף זה, המגדיר תחום צר ומוגבל בו חייב הבנק לפעול בחשבון לקוחו, יהיה זה בלתי-סביר לומר, כי כשמדובר בחשבון פעיל, ובנסיבות בהן יש קשר עם בעל החשבון, שממעשיו עולה בבירור, כי אין הוא מעוניין לנקוט קו פעולה מסויים לעניין ניהול החשבון, בכל זאת מוטלת על התאגיד הבנקאי החובה לנקוט קו פעולה כאמור, אם הדבר נחוץ לפי שיקול-דעתו המקצועי. לא למותר להוסיף, כי בגישתו של בית-משפט קמא טמונה סכנה של ממש גם ללקוח וגם לתאגיד הבנקאי: הרי עלולים להיגרם נזקים ללקוח עקב, דרך משל, שבירת תוכניות חיסכון לפני שהגיע מועד פרעונן ללא הצדקה מלאה או עקב מכירת ניירות ערך. גם משיקול זה יהיה זה בלתי-רצוי לחייב את התאגיד הבנקאי בהפעלת זכות הקיזוז המסורה לו בנסיבות המתוארות, ועל-כן דין קביעתו של בית-המשפט קמא להידחות...".