התניית מתן רשות להתגונן

התניית מתן רשות להתגונן

תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי:

"רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית-המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית-המשפט או לרשם."

הסמכות להתנות תנאי למתן רשות נראית לכאורה כסמכות רחבה, אשר השימוש בה תלוי בשיקול-דעתו החופשי של בית-המשפט. אלא שבשורה של פסקי-דין הונחו בתי-המשפט שלא לעשות שימוש רחב בסמכות זו[1].

כך נאמר מפי השופט זוסמן (כתוארו אז) בעניין דגני ואח' נ' גניני[2]:

"זוהי סמכות אשר בתי-המשפט כמעט אינם משתמשים בה, הואיל והטלת התנאי נועלת בפני נתבע עני את שערי בית-המשפט ונוטלת ממנו את האפשרות לסתור את התובענה ולהוכיח את צדקתו... ואולם מקום שתצהיר ההגנה "כמעט" אינו מגלה הגנה ובית-המשפט היה מוכן לסרב לבקשת הרשות להתגונן, שוב אין מניעה לכך שיתן לנתבע רשות מותנית בתנאי שכזה..."

אולם גם להנחיה זו, המגבילה את שיקול-דעתו של בית-המשפט, נקבעו סייגים, ובשנים האחרונות מסתמנת נטיה להחמיר עם נתבע כאשר הגנתו לוקה בחוסר בהירות, או נראית על פניה מאוד קלושה, ואזי נוהגים בתי-המשפט, במקרים לא מעטים, להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת סכומי ערבות[3].

זוהי גם הנטיה שהתפתחה בפסיקה באנגליה. בפסק דינו ב-  FIELDRANK, LTD. V. STEIN A.E.R, 3 (1961) 681, מצטט L. J. DEVLIN,  מה- ANNUAL PRACTICE 1962, את הדברים כדלקמן[4]:

"The condition of payment into court, or giving security, is nowadays more often imposed than formerly, and not only where the defendant consents but also where there is a good ground in the evidence for believing that the defence set up is a sham defence and the master 'is prepared very nearly to give judgment for the plaintiff."

ולאחר מכן הוסיף:

"I think that any judge who has sat in chambers... has had the experience of a case in which, although he cannot say for certain that there is not a triable issue, nevertheless he is left with a real doubt about the defendant's good faith, and would like to protect the plaintiff, especially if there is not grave hardship on the defendant in being made to pay money into court. i should be prepared to accept that there has been a tendency in the last few years to use this condition more often than it has been used in the past, and I think that is a good tendency..."

יחד עם זאת, קיים סייג אחד גורף לסמכות ההתניה של בית-המשפט והוא באותם מקרים בהם בית-המשפט ישוכנע כי אין ביכולת הנתבע להרים את נטל המעמסה הכספית. כאן, על-מנת שלא למנוע מנתבע עני להביא הגנה אפשרית, יפטור בית-המשפט נתבע מהפקדת ערובה או פיקדון. אולם, על הנתבע להניח תשתית ראייתית ברורה לאי-יכולתו הכספית. בהעדר תשתית כזו לא די בטענה סתמית בדבר אי-יכולת כספית על-מנת לפטור מהפקדה[5].

נוכח כללים אלה, התניית מתן רשות להתגונן בהפקדת כספים, יכולה להיעשות רק לאחר דיון בבקשה, ולא בהעדר דיון בבקשה. את המבקש לדחות את הדיון ניתן לחייב בהוצאות הישיבה ללא קשר לתוצאותיה אך לא במתן ערובה[6].

שיקול-הדעת הרחב, אם ובאילו תנאים לתת רשות להתגונן, מסור הוא לערכאה הראשונה, במקרה זה לרשם. כלל הוא שאין בית-משפט שלערעור מתערב בו, אלא במקרים יוצאים מן הכלל[7].

[1]     ע"א 507/85 בדר פנון נ' שטראוס, פ"ד מג(1) 106.

[2]     ע"א 219/65 דגני ואח' נ' גניני, פ"ד יט(4) 149, 152-153.

[3]     ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 757. וראה למשל לעניין זה: ע"א 508/85 ברק ושות' סוכנויות בע"מ נ' מירות סוכנויות בע"מ, פ"ד מב(1) 393; ע"א 424/86 נאות מרינה נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מג(2) 355.

[4]     ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 757.

[5]     ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', פ"ד מה(3) 757.

[6]     ע"א 4895/92 א.מ. פריד חברה לבניין נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, תק-על 93(3) 477.

[7]     ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ (בפירוק) באמצעות המפרק עורך-דין וגנר, פ"ד לט(1) 511, 518; ראה עוד לעניין זה ב- מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (עדכון 11) מב-29.